יש אומות בנות תרבות שמקובל בהן לצעוק "חדל אש!" כאשר החשוד בפלילים מת לפני שעמד למשפט. ישראל אינה אומה כזו. בישראל מתעללת העיתונות בגווייה גם כשהיא ריקה מתוכן והמנוח קיבל את גזר הדין האולטימטיבי והלך לעולמו. העיתונות מתקוממת על הפוליטיקאי שאת מותו החישה אך הוא נמלט מעניבת התלייה שלה, הממזר. במדינה שבאמירה כללית ניתן לקבוע שהפוליטיקאים שלה נחלקים לאלה שטרם עמדו לדין, ולאלה המרצים וריצו את עונשם ולא התקשו לשוב ולתפוס את מקומם הבכיר בחברה, ההתעללות בבנימין בן אליעזר אחרי מותו חרגה משיאים קודמים שהוצבו.
לא הייתי חבר של פואד. נפגשנו בעיקר בעונות בחירות לפרקי זמן קצובים. לא התראינו ביניהן וגם לא דיברנו. בהשוואה לחבורת הצנונים המאיישת את הפוליטיקה הישראלית מאז תחילת שנות ה-80, היה פואד איש חם, נוח להתרועע ואנושי. אין לבלבל עם ההיבט התועלתני של אישיותו.
על השאלה אם מותו של פואד גרע או תרם מהעשייה הפוליטית בישראל קל לענות: גרע. הוא נתן יותר מאשר לקח, כולל הדברים שבהם נאשם ולא הוכחו בבית משפט. אבל הימים ימי עברה וזעם, ואת חולשתן של המילים המוטחות בנתניהו הפנתה העיתונות באחרונה אל עבר פואד לפני שהתקררה גופתו.
מדוע זה קרה? משום שאחרי פגיעת הקרחון בספינה ובעת שקיעתה במעמקים, לא מבדילה ההיפותרמיה בין טובים לרעים. כולם קופאים מקור, והדרך היחידה להתחמם היא לבעוט.
אנשים ציניים אנו. במיוחד בעיצומה של מערכת בחירות שקרבות הרחוב הגדולים שלה עדיין לפנינו. לבנו גס בפוליטיקאים המוסקים את הנוף כדי לסחוט ממנו מנדטים. אבל אושרו של פואד היה מידבק. בניגוד לחבריו בממשלה, שאת פועלם קשה לכמת או לתקוע בו מזוזה, בנימין בן אליעזר היה גואל האדמות הגדול של שנות ה-90.
הייתי שמח לתפוס את פואד מזייף אורגזמה על הגבעה המשקיפה על "הר יונה", אבל המקום, הזמן והתחושות היו אותנטיים. מהעמק היפה צמחו ועלו 1,500 יחידות דיור, קוטג'ים, וילות, בניינים רבי קומות, תשתית מוצקה של חשמל ומים. לפני שלוש שנים לא היה כאן דבר. כעת הביט פואד במעשה ידיו להתפאר ולבו התפקע.
פואד התעורר מהחלום המתוק ונזכר כיצד עמד כאן לפני שלוש שנים עם יצחק רבין והסביר לו את תוכניות הפיתוח הגרנדיוזיות. פואד הביט סביבו כדי לוודא שכולם מסכיתים ואמר: "אתם זוכרים שהייתי כאן עם יצחק?", זו הייתה שאלה רטורית אבל הפמליה נהמה אישור.
פואד תפס את ראשו בידיו. "אמרתי ליצחק שאני הולך לבנות כאן 1,500 יחידות דיור ויצחק תפס את הראש. 'פואד, אל תעשה לי את זה הוא אמר'", סיפר ולא פירש. כולם הנהנו בראשיהם והשתתקו לשבריר שנייה של דומייה ספונטנית לזכרו של המנהיג המת. אחרי שהמאבטח תפס את מקומו במושב הקדמי והמכונית ננעלה הרמטית, התקשה שר הבינוי והשיכון לחזור לענייני חולין.
מדוע תפס רבין את ראשו? - שאלתי את פואד. הוא התעורר כמי שהופתע מחדש שהנודניק מהעיתונות עדיין מונח לצדו כמו הייתה הוולוו סלון ביתו.
"כי יצחק לא האמין שניתן יהיה לאכלס יחידות דיור כה רבות בנצרת עילית. הוא נבהל מהיקף הבנייה ומהתנופה".
ומי צדק?
"המציאות צדקה", ענה. "רוב יחידות הדיור כבר נמכרו. זה נפלא. קשה להסביר עד כמה התפקיד הזה מרתק. לבנות את הארץ, לשפר את הכבישים, לפתוח את הפקקים, להקיף את ירושלים בחגורה של יישובים יהודיים. אתה יודע מה היה אחד הרגעים המרגשים שלי בשנה האחרונה?"
תגיד.
"כשערכתי סיור במסוק מעל מחלף הכפר הירוק. סקר שערכנו העלה כי במחלף הזה חולפות 150 אלף מכוניות ביום, ואנחנו פתחנו את הפלונטר הנורא הזה. זה אדיר".
אני לא רוצה להיות טרחן, אבל נדמה לי שהגמול היחידי שאתה יכול לצפות לו על מאמציך, במידה ותנצחו, הוא להיות שר הבינוי והשיכון ארבע שנים נוספות.
"אם אתה שואל אותי אם אני ראוי בעיני רוחי לתפקיד אחר, לא אסתיר ממך שתפקיד שר הביטחון קוסם לי. נושא הביטחון אינו זר לי. אבל אני מודע לכך שאינני המועמד המוביל. משרד הבינוי והשיכון הוא התפקיד הביצועי החשוב ביותר אחרי משרדי הביטחון והחוץ. לא לחינם הסכים אריק שרון לשאת בתפקיד הזה. תן לי עוד ארבע שנים ואני הופך את המדינה. החלום שלי בקדנציה הבאה הוא לפתח את הנגב. הגיע הזמן לממש את החזון של בן־גוריון".
הוא הפוליטיקאי היחיד שברבות השנים ומסעות הבחירות מהז'אנר הממונע קראתי לו בשמו הפרטי. יותר נכון בכינויו. זה קשור לחינוך שקיבלתי בבית ולכתבה הראשונה שהגשתי לאדם ברוך, שהערתו היחידה בעניינה הייתה אם ד"ר אל"מ (מיל') מאיר פעיל, שלו קראתי "מאיר'קה", כמנהג שמאלנים, היה איתי בנח"ל או שמא אנחנו קרובי משפחה. התשובה הייתה לא, וברוך הרביץ בי הלכות כבוד ודרך ארץ בכתיבה, ומאז זה צרוב בי. לא יצחק, שימון, אהוד, דוד, אפילו לא ביבי או אריק. או שהצלחתי שלא לפנות אליהם בשמם, או שכתבתי את שם משפחתם.
בן אליעזר היה פואד מהרגע הראשון. מי שראה אותו פעם ראשונה והקיש איתו כרס בכרס, קרא לו פואד.
עם פוליטיקאי אחד בלבד מהעבודה סירבתי להינעל במכונית: עם יוסי ביילין. עם בלוריתו היצוקה, השפה המצוחצחת והצורך הבלתי נשלט לתת לבן שיחו להרגיש מפגר בשכלו ובהשכלתו, לא בא לי. אפילו את יוסי שריד עברתי בהצלחה.
זה תמיד התחיל בוולוו הלא נוחה (האיש שאיתי קורא לה "הזאתי"), שכדי לעמוד בלו"ז המטורלל שנקבע לשר, היא התרוצצה משבע בבוקר ועד חצות. מכפר קאסם לחוף הכרמל, אחורה פנה לנס ציונה, יבנה ושדרות במהירות ממוצעת של 150 קמ"ש, עם שני נהגים, ניידות משטרה בכל תחנה ובחורינו הטובים בעלי העיניים המתרוצצות, שכמה שעות לפני שהגענו לשדרות כיסחו במכות כתב גל"צ שנראה חשוד.
לא ברור לי מדוע יהודי מבוגר עם ערימה של נכדים שאוהב את החיים ורוצה להיות יו"ר מפלגת העבודה ואם אפשר גם ראש ממשלה, מתמסר בשוויון נפש סטואי למהירות המטומטמת הזאת. חשוב להבין שמישהו בסדר הגודל הפיזי והמשקל של פואד, מסתכן בנמק ובקטיעת גפיים בגלל הישיבה המענה והבלתי נסבלת מאחורי מאבטח מוצק שדחף את מושבו לאחור כדי לפנות מקום לרגליו ומועך את ברכי השר.
צריך לטעום את הרוגלך המתוקים להבחיל בטעם קינמון מקולקל, את הוופלים שהשליכו המורדים על הרומים מהמצדה, את הקפה הדלוח ואת המשקה הקל המתוק להחריד, או את ארוחת הצהריים המזעזעת בטעמה ובאסתטיקת ההגשה העצמית בבית המלון בניר עציון. לדיאטת השררה הזאת יש להוסיף שבכל עצירה, מכפר קאסם ועד המכון לחקר הימים והאגמים דרומית לחיפה, נבלע השר בצעדיו הדוביים הזריזים בחדרי ישיבות משמימים. יושב בחברת אנשי משרדו ונציגים בכירים של הגוף המארח, חבורת גברים מחוקים ודהויים בצבע בז', בחולצות כפתורים ושרוולים קצרים שרק בישראל לובשים לעבודה.
המארחים מחמיאים לשר על האקטיביזם הפעלתני שלו ומדלגים למסכת מנומקת של טענות ומענות שיכולה לקלף פורמייקה משולחן. פואד יושב בראש השולחן. הבלייזר השחור שלו, שהוא מנחת מזמין לקשקשים עם כפתורי פליז של קברניט יאכטה, תלוי על גב כיסאו, וזנבו מונח על הרצפה. הוא משרבט לעצמו הערות מחכימות בעט פיילוט זול ונטול הדר מיניסטריאלי.
כאשר הקובלנות מצטרפות לסדר גודל של 17 מיליון שקל (כפר קאסם), מתניע פואד את הקטרפילר ומוריד לאנשיו פקודות בנוסח "לזרז!", "לקצר!", "להעביר!", ו"קדימה, לעבודה!", מילים המחממות את האווירה הטובה ממילא אך מותירות את הפונקציונרים חשופי המרפקים (ספחת זו מחלה יהודית) תלויים מגרונם בפלונטר של ניירת בלתי עבירה.
בהמשך - וזה חזר על עצמו שלוש פעמים - נאלץ השר לצפות ב"מצגת", מילת המפתח בישראליות החדשה, שהוקרנה ממחשב נייד על מסך לבן, שעליו ריצדו קרני לייזר אדומות כדו-קרב מ"מלחמת הכוכבים".
למרות האשליה שחולצת הטריקו השחורה גורמת לו להיראות רזה יותר ממה שהוא באמת, אם פואד לא ישיל 30-40 ק"ג בזמן הקרוב, זה יהיה חוסר אחריות משווע לבחור בו לכל תפקיד. ברגעים הארוכים, הנמרחים והבלתי נסבלים, מנכס השר רוגלך פה ופרוסת עוגה שם. כל פעם שחזרנו לתופת האורתופדית במכונית השרד, הבטתי בו במבט מרחם. יכול להיות שמשהו ממש לא בסדר איתי, אבל אני אוהב את פואד ואין לי ספק שזה ייגמר רע. מבטו הוא עירוב של חקרנות, חיבה, נחרצות והתרסה וכשהוא שם לב שאני הולך ונמוג במרוצת יום העבודה המפרך ומתחיל להישמט במושב, הוא לופת אותי בידו הגדולה וצוהל: "אני אוהב את זה! תאמין לי, אני מת על זה".
למה שלא תשים ראש, אתה לא צריך לבדר אותי, דיברנו מספיק.
פואד מתנער. "מה אתה מדבר, אני לא עייף".
כשפואד רצה להופיע אצל "משעל חם", משעל לא רצה. פולחן ההשפלה הזה משניא את התקשורת על הפוליטיקאים. רגע לאחר מכן השתנתה האג'נדה השבועית ומשעל התקשר. הוא עקף בערמומיות את מערך הדוברות, ופואד נכנע ללא קרב. כבודו העצמי? לא בפוליטיקה. בבוקר יצא "מעריב" עם מתנגדי ההתנתקות מהשמאל ופואד היה עצבני רצח. "מדינה מטורפת! כולם השתגעו. את ביילין אף אחד לא רוצה. זה עף מהמוסד. כשעמי אילון יחליט מה הוא רוצה, הסכסוך ייגמר".
שמעון פרס הוא המנהיג. אהוד ברק וחיים רמון הוצנחו במצנחי משי ונחתו באגם של קצפת. רק פואד, סוס העבודה הבלתי נלאה, ייאלץ להמתין לדברם של מתפקדי העבודה ולקוות שיידעו לתרגם את תרומתו למיקום מועדף.
פואד, מה עם הפריימריז? יומיים לא אמרת מילה על הפריימריז. זה חכם מצדך?
"אני לא חושב על הפריימריז", ענה פואד, "תהרוג אותי, אבל אני לא מצליח לחשוב על זה. לא עשיתי כלום. שלחתי גלויה עם חתימה שלי למתפקדים וזהו".
לא חבל?
"אני סומך על השכל הישר של החברים".
אתה צוחק?
"אני רוצה לנצח בבחירות".
אבל הפריימריז לפני הבחירות.
"לא מעניין אותי", אמר פואד, "הבחירות מעניינות אותי".
תנצחו?
להלן שתי הגרסאות: בפני פעילי העבודה שרובם היו ותיקים וגמלאים שכבר ראו ושמעו הכל בפוליטיקה הישראלית, אמר פואד בתוקף, ש"ננצח בבחירות כי אין ברירה אחרת. אנחנו ננצח כי אלו הן הבחירות החשובות והקריטיות ביותר שהיו לנו מאז קום המדינה. אנחנו ננצח כיוון שהבחירה היא בין להיות או לא להיות. בין עתיד המפעל הציוני והשלום ובין חזרה אחורנית, אלוהים יודע לאן", אמר, קפץ אגרופיו ודפק על השולחן.
במכונית אמר: "ננצח, אבל זה לא יהיה קל".
אתה בטוח?
"בשבוע שעבר הייתי עצוב. כולם היו עצובים. זה היה שבוע קשה. אבל השבוע אני אומר ננצח. אולי בדוחק, אבל ננצח. השבוע אנחנו מכתיבים את האג'נדה. צילום אחד של פרס בשארם עם גדולי עולם שווה אלף מודעות של הליכוד עם צילומים של מאוכזבי העבודה. נתחיל את מערכת הבחירות כאשר נהיה מוכנים. לא נבזבז תחמושת".
אילו היו כל שרי העבודה עשויים מהחומרים שמהם עשוי פואד - מינונים שונים של חזון, עשייה, נחישות, ברוטליות וכושר עבודה - הייתי מהמר שהעבודה יכולה לנצח. אבל לא כולם פואד. שרים רבים היו עסוקים השבוע בדאגה פרוקטולוגית לישבנם האישי. כאילו נפלה החלטה במוסדות המפלגה: פואד ידאג לנו ואנחנו נדאג לעצמנו. אחרי שננצח נחשוב כיצד לתגמל את פואד. מה גם שבעצם הוא יסכים להמשיך בתפקידו כשר הבינוי והשיכון. מי שיוריד את הקמפיין לביבים ימצא שם את פואד זוחל בבוץ עם סכין בין השיניים, בנדנה קשורה למצחו בסגנון רמבו ועל גבו אשפת שטיקים שהם סיוטי הלילה הגדולים של נתניהו.
פואד הוא הפוליטיקאי האחרון שהיית מצפה ממנו לרגעי חסד והשראה. בסוף היום, כאשר כתמים אדומים ולבנים מכסים את פניו, עדות פיזית לעייפותו ולתעוקת המשקל והחזה שהוא נתון בה, כאשר עיניו צונחות לחצי התורן במראה סוס היאור הרובץ שלו, הוא קם על רגליו (הציפורים המנקרות ממריאות מגבו במשק כנפיים), מכנס את כתפיו הרחבות ומשלב לטורבו. ברגע אחד נושרים ממנו כל הסטיגמות וכל הדברים המגונים הנלחשים מאחורי גבו. פתאום בוקע ממנו אוהב אדם שרוצה לשנות, שמחויב לשינוי ושדורש את טובת כולם.
אין חזון־פואד במובן האינטלקטואלי של המונח. אבל הוא מבקיע את חומת הייאוש והאדישות של האנשים המחוקים והמוכים היושבים מולו, טובלים בציניות נרכשת רבת שנים. הוא דופק על השולחן. הוא צועק. הוא עושה תנועות רחבות בידיו. איש גדל מידות ומוצק שלא ירש דבר ולא קיבל כלום במתנה.
ביומיים שבהם התברברנו יחד התראיין פואד כ-20 פעם. "כן, רזי", ענה פואד בנימוס, "אני בדרך לחיפה אבל אל תיתן לי לחכות במכונית. יש לכם 40 דקות עד שאני מגיע".
פואד אוהב להיות צודק רטרואקטיבית. הוא לא דופק את מסמרי צדקתו עד הסוף, אבל הוא נהנה לחבוט בהם בתזכורות קטנות. "אני רציתי לקנות חיים בכסף", אמר, "עד כדי כך חששתי מהטרור, ואני מצטער צער רב שלא הקשיבו לי. בינתיים מונחות לרגלינו גוויות של 50 אזרחים יקרים".
"אתה יודע מאיפה אני מכיר את מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב?" - שאל פואד ונדמה היה כי הזיכרון מסב לו הנאה גדולה - "מהימים שבהם הייתי המפקד בשטחים והם הסתובבו במדים אדומים בכלא הישראלי. הרי לעולם אין אהבה בין עמים. בקושי יש אהבה בין בני זוג. אני למשל לא אוהב את ערפאת. אני אפילו לא סובל אותו. אבל איננו יכולים לכלוא אותם בשטחים בלי לפתוח ברז. עשיתי חשבון שיש כ־37 אלף פועלים פלסטינים חוקיים שעובדים בישראל. הם משתכרים בערך 3,000 שקל בחודש. הכפלתי את הכל בעשרה חודשים. כמה זה כבר היה עולה לאמריקאים? כמה עשרות מיליוני שקלים? כולם היו שמחים לשלם את זה. בליכוד קראו לזה שוחד בחירות. לשמחתי, הגעתי למצב שלא אכפת לי מה אומרים בליכוד".
"חודש לפני רצח רבין חתכו לי את הצמיגים של המכונית. הבנתי את הפרינציפ. הלכתי אל רבין ואמרתי לו: 'יצחק, יהיה כאן רצח, רצח, רצח'. יצחק אמר לי: 'זה הבית שלנו. כאן לא ירצחו'".
אני נהנה להקשיב לפואד מדבר. הוא יכול להקים עליו כאיש אחד את חברי האקדמיה ללשון העברית עם "הזאתי" שלו ועם תוספות חדשות לשפה כמו "לייזם", אבל כולם מבינים אותו, ותיקים ועולים חדשים כאחד. אגודליו הם תופעה פיזיונומית נדירה. הם מתעקלים לאחור נגד הכיוון האנטומי, ופואד עושה בהם שימוש מרבי.
כאשר יצאנו מהסניף (הקטנוני, יש לומר) בקריית אתא, אמרתי לפואד: כפי שאתה מציג את הדברים אתה מתכוון להחביא את פרס, לשמור אותו כאתרוג בקופסה.
"תקשיב לי שאני מדבר", אמר פואד, "אנחנו נגן עליו בגופנו ונלך איתו בחבורה אחת. לא נשאיר אותו רגע אחד לבד. אף אחד לא מתכוון להחביא את פרס. אבל הוא ראש ממשלה ושר ביטחון, ויש לו משימות לאומיות גדולות. הוא יעשה את העבודה שלו ואנחנו נדחוף אותו. אף אחד לא יתקרב אליו".
אני חושש מהרגע שבו יגיד משהו בכייני בנוסח: אסור להפסיד בבחירות כדי שמותו של רבין לא יהיה לשווא. זו תהיה סחטנות רגשית לא ראויה.
"לא יהיה דבר כזה. לא הפסקתי לחשוב רגע על יצחק. אני חושב עליו כל יום. אנחנו ננצח בשם העיקרון. אם מישהו יתחיל לרקוד על הדם, כל דם, תהיה לי תשובה".
בשכונת חליסה בחיפה ניגש אל פואד גבר שזה עתה פוטר מעבודתו. עזוב אותי מהעוונטות של הפוליטיקה, אמר המובטל, אני רוצה עבודה. מיד צץ ליד פואד פקיד עם פנקס. "אתה רוצה עבודה? בבקשה. מחר אתה מתחיל לעבוד בבניין. תרשום אותו", אמר פואד לעוזרו ותפס את המובטל בכתפו. "חסר לך שאתה לא מגיע לעבודה. אני אבדוק את זה".
אתה עייף, אמרתי לפואד בנסיעה האחרונה לפני שנמלטתי באפיסת כוחות.
"אני ישן בשבת", אמר פואד, "אז אני משלים שינה".
זה היה אחרי שביטל את השתתפותו בסעודה חגיגית לכבוד הנשיא קלינטון. הוא לא יכול לבוא, תירצו עוזריו, יש לו עבודה. תתנצלו בשמו.