בנאדם מתאהב בלהקה בגיל מאוד–מאוד צעיר. הוא כרוך אחריה, קונה את התקליטים שלה, מכיר בעל פה כל שיר, חולצות, פוסטרים, כל הדיל. במובן מסוים, האהבה שלו כלפיה היא חלק בלתי נפרד ממי שהוא. מההגדרה העצמית שלו. ואז, הסולן שלה והדמות הכי דומיננטית בלהקה הולך לעולמו. ולבנאדם ברור שזהו, נגמר הסיפור. נשארו רק זיכרונות ותחושת החמצה על כך שמעולם לא ראה את הלהקה בהופעה.
קאט. כעבור יותר מ-20 שנה, ה"להקה" מגיעה להופעה בישראל, מחוזקת בזמר צעיר, בוגר תוכנית ריאליטי מוזיקלית. בהרכב נמצאים רק שניים מתוך ארבעת החברים המקוריים. הם מוכרים, היו חשובים גם בזמן אמיתי, אבל עם כל הכבוד - הם רחוקים שנות אור מהדומיננטיות של הסולן המנוח. עכשיו, מה עושים? הולכים או לא?
ההיגיון אומר - זה כמעט מגוחך. מוכרים לך פה רפרודוקציה המתחזה לאוריגינל. אבל הרגש, הרגש לא עונה. הוא פשוט הומה. מציץ בלוגו המוכר והאהוב, בצירוף המילה “ישראל", ונגנב. שומע מחדש את השירים הישנים, ומתעורר בבת אחת. וככה, הבנאדם מוצא את עצמו בפארק הירקון, אחרי שנפרד מסטיפה מכובדת, מבלי שהוא מבין עד הסוף מה הוא עושה שם.
לתדהמתו, מתברר ש–57 אלף ישראלים אחרים נהגו כמוהו. ואז ההופעה מתחילה, והבלבול רק גדל. מה זה, בעצם? מי אלה? עד שהגיטריסט המתולתל והאהוב מתחיל פתאום לשיר, כשהוא מלווה בגיטרה בלבד, את Love of My Life, כשברקע תמונות של הסולן המנוח. ואז הבנאדם החתום מטה נכנע סופית, ונותן לרגש ולזיכרונות לנצח.
זאת לא ביקורת, אלא ניסיון להתמודד עם הדבר הסבוך הזה, שנקרא מידת הנאה מהופעה. כי אם למדנו משהו מהביקור של קווין ואדם למברט, זה שעם כל הכבוד לפרמטרים אובייקטיביים חשובים כמו סאונד, תאורה, עיצוב במה וכו' - הכל מתחיל ונגמר ברגש. וליתר דיוק, בזיכרונות המוקדמים שלך ובניסיון האינסופי לשחזר אותם.
הרי המטרה האמיתית שלי, הבלתי מודעת, הייתה להתחבר - ולו לרגע אחד בהופעה - לעצמי בן ה–12, ששמע את קווין בפעם הראשונה. לתמימות, להתלהבות, לתחושה שהכל אפשרי. אם, באופן היפותטי, פרדי מרקורי היה עדיין בחיים ומגיע עם קווין להופעה היסטורית בישראל, זה היה קורה לי מיד. גם אם הוא היה פתטי. כי זה עדיין פרדי, גיבור נעורי. בהיעדרו, מפיקי האירוע היו צריכים להשקיע הרבה יותר מחשבה ותכנון כדי לייצר את המניפולציה שתאפשר לי (ולמאות אלפי צופים בעולם) להגיע לאותו רגע מיוחל. ואכן, לא היה טריק רגשי אחד שלא נשלף על הבמה כדי לסייע. אם לשפוט על פי התגובות, גם שלי, זה עבד.
וזה נכון לא רק למוזיקה. כל הקונספט של אהדה למועדון ספורט מבוסס בדיוק על העיקרון הזה. אתה מתאהב בקבוצה, בדרך כלל בגיל צעיר, ומאז מבלה חיים שלמים בניסיון לשחזר את הרגש המוקדם הזה. בדרך קורים אינספור דברים שבעצם מבהירים לך, מבחינה רציונלית, שאתה אידיוט. הקבוצה שלך גרועה (שלי, לפחות). השחקנים שלובשים את המדים שלה מתחלפים בזה אחר זה, מבלי שהם באמת נקשרים לרוח המועדון, אם בכלל קיימת כזו. ולמעשה אין שום קשר בין הקבוצה שעל הדשא והקבוצה שאצלך בלב. אבל זה לגמרי לא משנה. כי מבחינתי, כל שחקן שעולה למגרש עם הסמל של הפועל חיפה הוא איציק אנגלנדר, ובאותה שנייה אני בן 7, שותה טרופית באצטדיון קריית חיים.
יודעים מה? זה נכון גם לפוליטיקה. כל כך הרבה מצביעי ליכוד, למשל, סולדים מבנימין נתניהו, אבל מראה האותיות “מחל" בקלפי מחזיר אותם בבת אחת לחוויה הרגשית המוקדמת שלהם וגורם להם לשוב ולשלשל את אותו פתק ממש. בינינו, גם כשאני רואה את סמל השיבולים מאחורי בוז'י זה עוזר לי לדמיין שרבין עדיין בחיים. ואז עדיין להקשיב לו, למרות הכל. בקיצור, גם אם אנחנו חכמים, מנוסים ושקולים, חוויות הילדות אף פעם לא מפסיקות לשלוט בנו.