זה קרה לעבדכם בימים האחרונים באיזו פינה של שדה תעופה באירופה בדרך חזרה לארץ. מדובר בשדה התעופה של ז'נבה, וזה שדה מסובך לאדם כמוני ובכלל. יש לו צד צרפתי וצד שוויצרי, ואני שהגעתי מן הצד הצרפתי, מצאתי את עצמי אבוד לרגע בצד השוויצרי, מעשה שעלול להיחשב להברחת גבול ברורה. שיוועתי לאיזו עזרה והכוונה בחיי. או הנה, בקצה איזה מסדרון ראיתי נערה ומקטורן צהוב זרחני לגופה, מה שמעיד שהיא חלק מצוות שדה התעופה. בינות לקירות הזכוכית של המסדרונות המבוכיים, שם פיתלתי את דרכי אליה, וכשהגעתי גורר את עגלת היד שלי אמרתי לה בקול אבוד: "אני מחפש את הדוכן של אל על".
היא הביטה בי ואמרה: "אתה נוסע לפלסטין". זה היה באנגלית, היא אמרה פָּלֶסְטַיין.
הבנתי. מיד אמרתי לה: "אני נוסע לישראל'.
"לפלסטיין', היא אמרה באותו טון שקט וקר. לא היתה טעות בהבנה בינינו עכשיו. נערה צעירה, הטון לא מתריס מאוד אבל מכוון היטב. אכן, פניה בעלי מאפיינים מזרח־תיכוניים.
בינתיים היא הצביעה על מישהו נוסף שהתקרב עם עגלה ונראה נכון לסייע באמת, והוא אכן סייע. הלכתי משם והגעתי לדוכן אל על והמראתי לכיוון מולדתי פלסטיין, סליחה, ארץ ישראל.
אבל הטעם המריר של הפגישה עם השנאה האנטישמית שהיכה בי ברגע ששמעתי את דבריה נשאר בי גם כשנחתי בשלום.
אמרתי לעצמי: ככה הרגישו יהודים תמיד מול עוינות אנטישמית לא רציונלית. אני אולי יכול להתייחס אל זה כאל חוויה בלבד, כי לי יש בינתיים צבא אדיר שמגן עלי ואפילו תמיכה לא תיאמן של 38 מיליארד דולר מארצות הברית, מה שלא היה ליהודי ששמע הערות שנאה באירופה לפני דור או שניים. אבל נראה שאנטישמיות עוברת בתורשה מעם לעם, ועכשיו היא הגיעה לשכון בלב אותה צעירה שעומדת מולי בשדה תעופה רחוק.
יכולתי כמובן להתלונן. אסור לה לומר דבר כזה לנוסע ששואל אותה מידע פשוט, והיא יודעת את זה. לא התלוננתי וגם לא אתלונן, כי איכשהו זה היה מעין שעשוע בינינו, שני זרים בשדה תעופה. שעשוע שבו השנאה היא הנושא, משחק מסוכן שיכול להפוך למסוכן יותר בכל רגע, אבל בכל זאת עדיין משחק. אנחנו עדיין מדברים בלבד. תמיד חינכו אותי שצריך לדבר בין בני אדם. לאחרונה התפרסם שאפילו דולפינים מדברים ביניהם (אם כי הם בטוח לא דולפינים ישראליים; במחקר התגלה שהם נותנים לאחד מהם לסיים את המשפט לפני שהם עונים במשפט שלהם). ובכן, השיחה הקצרה ביני לבין אותה צעירה ניתנת להיחשב לחילופי רעיונות בלבד. היא אומרת לי: אני רוצה להשמיד אותך. אני מתקן אותה ואומר: לא תצליחי.
צריך לציין שאם אני נמצא בשטח שוויצרי, הרי העובדת הזו של שדה התעופה היא בעלת אזרחות שוויצרית, לפחות בעלת מעמד שמאפשר לה לעבוד בשדה התעופה. בשוויצריה יש קפדנות כפולה ומכופלת בנושאי אזרחות. זאת אומרת מדובר בצעירה שהגיעה אל המנוחה ואל הנחלה באירופה השבעה, עברו כבר יותר מ־68 שנים מאז ניסו עמי ערב והפלסטינים להשמיד את מדינת ישראל הצעירה ונכשלו, היא נולדה הרבה אחרי כן, לתוך עולם שבו מדינת ישראל קיימת, ואל על ממריאה ונוחתת. למרות זאת היא עדיין שואפת השמדה ואומרת לי: לא תהיה לך לעולם בעולם מדינה. אין מדינת ישראל.
כל שדה התעופה עמוס באמצעי ביטחון שמטרתם להתגונן מפני הטרור שנובע משנאה אובססיבית, אבל מה לעשות כשהשנאה הרצחנית הזאת שוכנת בתוך מוחות העובדים בשדה התעופה?