אישה באדום

כל האנשים שאיתם אני נמצא בקשר באמריקה ללא יוצא מן הכלל, אין מושג מה קורה. ככל שמתקרב מועד הבחירות, 40 ומשהו ימים יא מאנאייק, כך אנו מועדים, נופלים וניגפים בערפל הקרב. הדיאגנוזה של דלקת ריאות (קלינטון) מקובלת עלי, גם משום שד"ר סנג'יי גופטה, כתב הבריאות הבכיר של CNN ואיש ישר במיוחד אמר. אבל אחרי הפעם המאה שבה שודרה קלינטון מקרטעת אל הסוברבן השחורה של השירות החשאי מטקס הזיכרון ל–11 בספטמבר הפסקתי להתבונן.

צעדיה המקרטעים, נעליה הנגררות מהמדרכה לכביש, והאופן שבו היטלטל גופה מצד לצד, נצרבו בתודעתי כתסמין של שבץ מוחי שאותו איני מצליח לגרש מזיכרוני. לעומתה הביא הנוכל הבלוריתני, ניירת רפואית חלקית בלבד לתוכנית האירוח הפופולרית של ד"ר אוז, רופא שגם לו מיוחסת התנהגות נכלולית והתשובה הגברית הירודה לאופרה ווינפרי.

זה היה אות הפתיחה למהפך דרמטי, מעבר חפוז וקצר נשימה של התקשורת מהאופן הבנאלי, נטול העוקץ והעמדה שבו דנה בבחירות, לכעס מבעבע שפשה באולפנים ובעמודים כמגפת אדמדמת שהסגירה את ההכרה שגם הם, הסגורים במגדלי הכרום ניקל האטומים שלהם, מודעים כעת לאפשרות שללא קשר לתוצאות הבחירות ולדייר המוגן הבא בבית הלבן, מחכה להם זובור פוסט־טראומטי. משהו בין ועדת חקירה רשמית שתחקור את המחדל, לחשבון נפש עמוק ונוקב שלא ייגמר ללא ראשי בכירים שיושלכו לפה הפעור של פיר המעלית מהקומה העליונה.

אני בוחר בוולף בליצר מ–CNN כדוגמה לאיש הרע מהעיתונות המגונה שהתנהלה כאן בשנה וחצי האחרונות. שדר ועורך בכיר עם זמן שידור אינסופי, המסמל בהתנהלותו הנלוזה, הלא מעורבת והאובייקטיבית לכאורה, את הכשל הקולקטיבי של עיתונות היונקת את ערכיה משורשים מפוארים כאדוארד ר. מורו, וולטר קרונקייט, דן ראדר ואחרים.

השיטוט התוהה והבוהה של המומחים והצופים כאחד בטריטוריה חדשה שמגלי עולם ותיקים לא מיפו אותה, התחושה הקשה שכך כנראה התנהגה גרמניה בשנות ה־30 של המאה שעברה לפני שניתן היה לצפות בהיטלר וגבלס באייפון, החבל הארוך שניתן לדונלד טראמפ בתקווה שהוכחה כחסרת שחר שנטייתו המובהקת לתלות את עצמו תביא בסוף לסכירת פיו ולהסתלקותו מהבמה הציבורית, ופניית הפרסה החדה והמכוערת שעשתה אמריקה כל הדרך אל שדות הכותנה, ארמונות האנטבלום הדרומיים והיחס הגזעני לעבדים השחורים - כל אלה נפרשו מול עינינו הדומעות מחרון ותסכול עד לפני כעשרה ימים בערך.

זה היה המועד שבו התעוררה התקשורת מהתרדמת המהפנטת שבה שקעה, והחלה משיבה מלחמה ערה ללא הכסות המכובדת והמהוגנת של מתווכי מציאות נטולי דעה אישית.

כאשר הושקה "פופוליטיקה" לפני כחצי יובל בערוץ הראשון, כתבתי למחרת השידור הראשון כי כמה מחברי (אמנון דנקנר, אליעזר יערי, מוטי קירשנבאום) נהרגו בתאונת דרכים מכוערת ברוממה. לא היו לי אוהדים רבים אותו בוקר, אבל מראה האמת האישית שלי בעיתון גרם לי סיפוק מקצועי רב.

מה שמתנהל באולפנים הפתוחים עם אותה חבורה מוכת הלם של מומחים פוליטיים מהליגה הראשונה, הידרדר בשבועות האחרונים והיה קרוב כפסע לתגרת ידיים ואלימות פיזית. אישית שמחתי שאיני שם. בכורסה בבית לא היה לי ספק כלל שאני מסוגל לכרוך את ידי סביב צווארה של מי מהסנגוריות הבלונדיניות והדדניות של טראמפ וללחוץ עד שפניה יכחילו. לא לשם כך עשיתי את הדרך הארוכה והקשה מרמת השרון לבלו היל, מיין, וגם גררתי איתי את המשפחה והחתול.

זו אינה משימה קלה כלל להצביע על מישהו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית שגילה חשיבה עצמאית, אינסטינקטים ערניים ואומץ לב לכתוב את האמת המתבקשת על טראמפ. מיצובו ככרוז קרנבלים לא מזיק שהתחייב לספק את ההצגה הטובה ביותר בעיר ללא עלויות הפקה לגוף המשדר, נטרל את החובה לקלף את עורו. בשבוע שעבר, כשהיה ברור כבר לאחרוני המזדנבים רעיונית מיהו טראמפ ולאן מועדות פניו, ללא קשר לתוצאות הבחירות, התנדב ג'ימי פאלון בתוכנית הלילה שלו, לפרוע את השזירה הגאונית של הבלורית הטראמפית בשידור ישיר, כאילו היה מדובר באהוד אולמרט מימי הלוואה וחיסכון. זה לא היה האסון עצמו, אלא סימפטום מזעזע שלו.

לפני שנודעו תוצאות הבחירות, הזדרזה מורין דאוד, הג'ינג'ית המושחזת מעמודי הדעות של ה"ניו יורק טיימס" והוציאה ספר שהוא אסופת כתבותיה מ־30 שנות חיים וכתיבה לצד קלינטון וטראמפ, The Year" of Voting Dangerously: The Derangement of American Politics". העיתונאית שג'ורג' בוש הבן כינה "קוברה", הנחשבת ל"להביור אדמוני" ושכתבה על אל גור שהוא נראה כמי ש"מוכן להיניק", לא היססה להגיש את דעותיה ורשמיה משני המועמדים בניסיון לשבור את הקופה, רגע לפני שיטפון הספרים מעברו השני של הסכר. כלת פרס פוליצר על טיפולה בפרשת מוניקה לווינסקי וגיבוריה באופן שגרם לידידיה מהשמאל לחוש נבגדים, אינה טורחת להסתיר את חיבתה לטראמפ, את היכרותה האישית רבת השנים איתו ואת הסתייגותה וסלידתה מצייקנותה של הילרי קלינטון.

על פי דאוד, מהרגע שהקודים הגרעיניים נמסרים לנשיא לשיקול דעתו הבלעדי, חובתה לכתוב על האדם שבתוך הפוליטיקאי, מכיוון שעם עוצמתו האבסולוטית קשה להתווכח. מי שנחשבת "חסרת אונים כברקודה" ומתנגדת לעמדתה של סאלי קווין כתבת ה"וושינגטון פוסט", ומי שהייתה אשתו של העורך המיתולוגי בן בראדלי, "המוכנה שידו של הסנאטור תישאר על ישבנה עד שיגמור ללחוש באוזנה את הסקופ", היא המייצגת הבכירה של עידן הנשים בעיתונות.

דאוד היא מבעלי הטור המעטים שקוראים מדברים עליהם כאילו הם אנשים, ומצטטים אותה בשמה. בניסיון לייהד אותה, היא נחום ברנע לפני פרס ישראל. היא יצאה עם מייקל דאגלס לפני שנישא לקתרין זיטה–ג'ונס והייתה עם ארון סורקין מתהילת "הבית הלבן". היא מכולם, בחרה לעשות מכה.

לא אצא פטור בלי להזכיר בצער עמוק את חסרונו המוחשי ממש של הנטר תומפסון, שהתאבד ב–2007 אחרי שהוגדשה סאת ייסוריו מהחובה לכתוב על בוש הבן. אינני יודע אם היה מחזיק גופו הקורס של תומפסון מעמד עד 2016 ועונת הבחירות, אבל אני יודע עד כמה חסרים חושיו הבריאים והחייתיים ויכולתו להתביית על מנוול נרקיסיסטי כדונלד טראמפ ולקרוע לו את הצורה.

ארחיק לכת ואומר שבטיפול מערכתי נכון יכול היה להיות תומפסון ההבדל בין האופן הנחות שבו דנה העיתונות בבחירות לבין האופציה שמישהו שאין לו אלוהים, היה מצליח להסיר את טראמפ מסדר היום. בעיקר משום שתומפסון כתב בז'אנר של עיתונות ספרותית ופיקטיבית והיו לו הכלים לגרום לטראמפ לדמם למוות בנתיב הקמפיין. לא יהיו לנו "פחד ומשטמה בבחירות 2016". לעתים זה נראה כל ההבדל בין מוות בייסורים לבין בחירה בחיים.

לא שדאוד מחמיצה את האמת בטוריה מעשרות השנים האחרונות. "אנחנו צופים בקרב הגדול ביותר בין המינים מאז שבילי ג'ין קינג שיחקה נגד בובי ריגס (טניס, קינג ניצחה - ר"מ). הגברת הראשונה והאישה הראשונה שהתמודדה אי פעם לנשיאות בראש מפלגה גדולה, נגד מיליארדר, כוכב תוכנית ריאליטי נשוי בשלישית שעדיין קורא לנשים מיידלה ומדרג אותן על פי גודל הטראסה שלהן". ומיד היא ממקמת עצמה בהקשר הרלוונטי: "האם תיראה הילרי כדוברת אמת? או שתמיד תהיה מוקפת בחבורה של עושי דברה מגעילים ונאמני קלינטון בע"מ, שרויה בשלייה של אהבת ממון, מסמכים ומיילים הנעלמים בנוחות משרתת עניין?".

דאוד אינה מעריצה של קלינטון, באותו הפוך על הפוך מוכר שבו אומדות נשים את מי ששברה את תקרת הזכוכית בשליחותן. "צריך לחזור ל–1884 כדי למצוא שני מועמדים לנשיאות בעלי מגרעות גדולות יותר מהילרי קלינטון ודונלד טראמפ", אומר ג'ון דיקרסון, מגיש "מול פני האומה" ב–CBS. "גרובר קליבלנד היה אב לילד מחוץ לנישואים, וג'יימס ג'י בליין היה רדוף סקנדלים במהלך כהונתו. לורד ג'יימס ברייס כתב, כי המרוץ הפך לתחרות בדבר הרגלי ההזדווגות של האחד ושקריו הכרוניים של השני".

"אנשים היו הרבה יותר סלחניים" (כלפי קלינטון - ר"מ), מצטטת דאוד את טראמפ, "אילו נאף עם נשים יפות ומתוחכמות. קנדי ומרילין מונרו היו בליגה אחרת מפולה ג'ונס". כפי שאמרה ל"טיימס" אוליביה סאור, תלמידת קולג' בת 18, תומכת בברני סנדרס מאייווה: "אצל הילרי, חלק מהזמן יש לך תחושה שהמשפטים שלה שייכים למישהו אחר".

אפרופו טראמפ, מזכירה דאוד כי הסרט האהוב עליו הוא "האזרח קיין", "על אודות מי ששאף לנשיאות, כשל והוציא את ימיו בטירה מבודדת". במקום להרחיב ולהריץ את סיפור הסרט במקביל לסיפור חייו של טראמפ, כדי להצביע על נקודות ההשקה הרבות המנבאות את עתידו ואת אחד התסריטים הבולטים המתארים את האופן שבו הוא חומד את הבית הלבן. על טראמפ היא מוכנה לכתוב כי "עוזריו של לינדון ג'ונסון התווכחו ביניהם אם היה פרנואיד קליני או לקה במניה דפרסיה. אלכס תומפסון דיווח ב'פוליטיקו' שמסמכים שנחשפו מגלים שלקנדי ולניקסון היו תרופות פסיכיאטריות בארון התרופות שלהם".

"הילרי אינה רואה את הנתק בין הבעת הדאגה בעניין הלוואות הסטודנטים המעיקות לבין תשלומים בני שש ספרות שהיא זוללת עבור הרצאות בשמונה קולג'ים. המניה של הילרי הייתה כה גבוהה - כמעט כמו תעריף ההרצאות שלה - עד שטינה בראון המליצה לה ב'דיילי ביסט' לדלג על הקמפיין ולקפוץ ישר ל'נשיאה לשעבר' בלי כאב הראש".

ושוב ההתנכלות השיטתית לקלינטונים: "ההד המעיק של הקח־תן הקלינטוני נשמע כך, אנחנו ניתן לכם את הנשיאה הראשונה שתשפר את איכות החיים באמריקה, ואתם תניחו לנו לעבור על החוקים כפי שאנחנו מבינים...אם אתה שואף להיות הנשיא השני במשפחתך, מדוע זה כה קשה להיות ישר, ישיר ולייצג ערכים ראויים, מדוע אינך יכול להיות מכובד, יציב וטוב? בהתחשב בכל השגיאות שהקלינטונים עשו, מדוע הם ממשיכים וחוזרים עליהן, מדוע איכשהו הם תמיד מעורבים במשהו שמהלך בין הצללים? מרטין אומאלי, אחד המועמדים הדמוקרטיים (ההוא עם הגיטרה), התנגד לרעיון ש'הנשיאות של ארצות הברית היא כתר מלוכה המחליף ידיים בין שתי משפחות'. ה–Onion הסאטירי דיווח כי ססמת הבחירות של הילרי צריכה להיות 'זה מגיע לי'.

"כאשר בעלה השפיל אותה עם מתמחה צעירה במשרד הסגלגל, גייסה הילרי את האמפתיה כלפיה כדי להשיק קריירה פוליטית כסנאטורית. אחרי שנחשפה פרשת לווינסקי, נתלו אנשי קלינטון בתקדימים נשיאותיים להצדקת התנהגותו של הנשיא. אתם יכולים ליהנות מהפן החיובי של השירות שאנחנו נותנים לציבור, בתנאי שתקבלו גם את הפן האפל שלנו. 'כאשתו, רציתי למלוק את צווארו של ביל. אבל הוא היה לא רק בעלי, הוא היה גם הנשיא שלי'".

דאוד נהגה להיפגש עם טראמפ לארוחות צהריים ובנסיבות חברתיות אחרות, עד כדי כך שאסור היה לה לכתוב עליו. הידידות ביניהם נרקמה הרבה לפני שאיפותיו הנשיאותיות. כמי שלא טיפחה יחסי ידידות עם הקלינטונים, הייתה אמורה דאוד למצוא דרך הולמת להבהיר את הפערים ביחסה האישי לשני המועמדים. היא אינה עושה זאת, ולכן הוציאה תחת ידיה ספר המשרת את טראמפ וחותר תחת מועמדותה של קלינטון.

דאוד מצטטת בחדווה ובהתלהבות גדולה מהמערכונים הרבים שחטפה קלינטון ב"סטרדיי נייט לייב", שבה גולמה על ידי שתי שחקניות שונות: איימי פולר וקייט מקינון. במערכון אחד, איימי פולר כהילרי, מתארת כיצד תיאבק בחברות הדלק הגדולות: "בשביל זה צריך פייטר ולא פטפטן, מישהו אגרסיבי, נחוש ועיקש דיו להיאבק בהם. מישהו כה מציק, כה נדחף, כה מטפס על העצבים, כה בעלבתי ותגרני, בעל אישיות כה לא נעימה, שבסופו של דבר יאמרו בעלי האינטרסים המיוחדים: 'די! אנחנו נכנעים! החיים קצרים מדי מכדי להתעסק עם האישה הנוראה הזאת! תנו לה מה שהיא רוצה כדי שתשתוק ותעזוב אותנו במנוחה'. אני בטוחה שהבוחר האמריקאי מסכים שהמישהי הזאת היא אני".

כמו לאונרדו דיקפריו בסרט עם הדוב, מוכנה הילרי לזחול על זכוכית שבורה, לשנות את עמדותיה ולהחליף את אישיותה ואפילו לשאת את תוקפנותו האכזרית של דוב כועס כדי להגיע ליעדה. "אין מצב שבעלה אינו מבין את הבעיה. ההבעה על פניו במהלך נאומיה מזכירה את הבעתו של כוכב בייסבול לשעבר הצופה בבנו נפסל במשחק בבית ספר". היא מוקפת באסטרטגים שעבדו עבור קלינטון ואובמה, אבל הם אינם עוזרים לה להגיע ל"חוויית עור הברווז", כפי שלילי טומלין קוראת לזה.

בסגירת שורות מרשימה ובסקירות אוהדות של הכוכבת שלו, הפליג ה"טיימס" בשבחי ספרה של דאוד. לא שהייתה לו ברירה. או שאתה בוחר בנתיב האתי ואינך מתייחס כלל לספר, או שאתה משעבד את העמודים הנחוצים לקידום מכירותיו. היה עגום לראות את הליידי האפורה (כינויו של ה"טיימס" - ר"מ) חוגגת את הסטארית הג'ינג'ית.

אחרי 30 שנה כעיתונאית פוליטית, בקיאה דאוד בהיסטוריה של נשיאים והתנהגותם, והיא מסוגלת לשלוף ציטוט רלוונטי לכל מקרה: "לינדון ג'ונסון אמר ששני הדברים הגורמים לפוליטיקאים להתנהג בטיפשות יותר מאחרים הם סקס וקנאה. אצל הילרי יש שלושה דברים: סקס, כסף וחשאיות. האובססיה הניקסונית לסודיות אצל האישה שהייתה פעם עורכת דין אידיאולוגית בוועדה שחקרה את ווטרגייט - בנושאי ווייטווטר, ביטוח בריאות והמיילים ממחלקת המדינה - גרמה לה לפגוע בעצמה שלא לצורך והותירה את הדמוקרטים במצב תמידי של חשש... צעדת המוות לבטאן של הילרי גורמת לרפובליקנים לחשב מחדש את משימת ההתאבדות של טראמפ. יותר אנשים מביטים בחוסר יכולתה של קלינטון לגרום לאורות לנצנץ כמו שבעלה ידע, וחושבים: אולי איננו מתים עדיין. אולי יצליח דון טפלון לשרוד את המרוץ".

מה הייתה אומרת הילרי הצעירה והאידיאליסטית שהתנדבה לעבוד עם יוג'ין מקארתי נגד מלחמת וייטנאם; שבכתה ביום שבו נרצח מרטין לותר קינג, שכינתה את "הסמורגסבורד של תכונותיה" במכתב לחברה ב–1967 כ"אקדמאית מנוכרת" ו"פסבדו–היפית מעורבת", שהחזירה לחנות בקבוק בושם בשל תחושת אשמה על העוני סביבה - על הילרי הצינית ומשנת הצורה? היא עברה הסבה מהמלכה אליזבת לנורמה ריי, כפי שכינו אותה ב"ניוזוויק". "נאמר שתמצית נישואי הקלינטונים היא שהאישה באה לעזרת בעלה וההפך ברגעים קריטיים. הזוגיות הביזנטית שלהם עובדת כך: אחד מהם - בדרך כלל ביל - מקים מהומה שממנה הם נחלצים ביחד".

"המרוץ לנשיאות רווי בגזענות, סקסיזם, ג'ינגואיזם, אנטי–אינטלקטואליות, אנטישמיות, תאוות דם גלדיאטורית, תיאוריות קונספירציה, שנאת זרים, חקירות FBI, חוליגניות, קללות, עלבונות וניבולי פה", כותבת דאוד ושוכחת להבהיר שרוב התיאורים מכוונים כלפי קלינטון ויוצאים מפי טראמפ.

"מה הניע את הילרי לנאום שלוש פעמים", תוהה דאוד, "בפני גולדמן–סאקס תמורת 675 אלף דולר על ספו של מרוץ לנשיאות שבו נמצאים הבוחרים במצב רוח של קלשונים מורמים, על בנקאים אחרי שכבר הרוויחו 150 מיליון דולר משכר הרצאות, מקדמות וכתיבת ספרים?". ואולי הקביעה הקשה מכולן: "הילרי לא גורמת לתחושה שזה כיף להיות אישה".