המכשול בדרך למס הדירה השלישית: הרבה ח"כים עם הרבה דירות

*** 

ובכן, אם יש מישהו שיודע - הוא אני. במסגרת המיזם “מאה ימים של שקיפות” ספרנו בשנתיים האחרונות את נכסי הח”כים בזה אחר זה. החל מחשיפה כפויה של שר הרווחה חיים כץ על בתיו ונכסיו, דרך חוזי ההשכרה של נחמן שי והדירה הנוספת שהחזיק יאיר לפיד כשר אוצר, ועד יו”ר ועדת החוקה ניסן סלומינסקי, שרכש לאחרונה קרקע ונמצא בדרך לבעלות דירה שלישית.

במקביל פנינו לכל חברי הכנסת והצענו להם שיחשפו את נכסיהם מיוזמתם. יותר ממחציתם כבר ניאותו (המפלגה הכי פחות שקופה, למקרה שתהיתם, היא הליכוד - והכי שקופה היא מרצ). כך יצאו לאור, למשל, הנכסים של נבחרי הציבור מיקי זוהר ויעל גרמן – בשקיפות וולונטרית. כך גם הראינו לאחרונה שיהודה גליק – החתום על פנייה לראש הממשלה נגד המס החדש – מחזיק בבעלותו שלוש דירות, שתיים מהן להשכרה (מגליק נמסר בתגובה: “חשבתי כי הפנייה לא מכילה הסתייגות מהמס החדש, אלא רק בקשה לדיון בו”).

רבים טענו שהגזמנו. למה הטרחנות הזאת? מה האובססיביות הזו? ובכן, האינטרס שלי – כמחוסר דירה – שקוף. אני חולם על חברי כנסת שיפעלו להפחתת מחירי הדיור, כדי שרבים כמוני יוכלו לרכוש דירה אחת בלי להפוך לעבדים נרצעים של הבנקים. האם ח”כים שהאינטרסים שלהם הפוכים – וסמויים – יכולים באמת לייצג את הציבור בתחום הזה?

לדעתי לא. ואף על פי כן, קל לתייג את העיסוק בנושא כ”פופוליסטי”. לכן בכל פעם שאני מגלה נכס חדש, אני מתמהמה בפרסום. איזו הצדקה חדשותית יש להוציא אותו לאור? ואז אני נזכר בפרשיות שמתפוצצות חדשות לבקרים ומגלות נבחרים שסרחו, או שמפילים שוב ושוב חוקי שקיפות הנהוגים במדינות המערב, אף שהנכסים אמורים להיות שקופים מלכתחילה. חשוב להדגיש: אין בעיה בח”כ עשיר – רק בח”כ מסתיר. הרי ברור שנפתלי בנט או אראל מרגלית יכולים לשרת אותנו בסוגיות אלה לא פחות מסתיו שפיר.

אבל בסופו של דבר, לא הגיוני שנבחרי ציבור יצביעו על חוקי דיור בזמן שהם מחזיקים בסתר דירות להשקעה. מי שרוצה לעצב את מציאות חיינו חייב לוותר על חלק מהפרטיות. במדינה שבה האזרח הפשוט אינו מסוגל לקנות דירה, אין שום “חדירה לפרטיות” בדרישה לדעת כמה דירות כל נבחר ציבור מחזיק. בבקשה אל תיפלו לספינים האלו. אומנם הדירות הן רק דוגמה - אך דוגמה מעולה.

*** 

כל רפורמה שנוחתת על שולחן הכנסת זוכה להתנגדויות קולניות מצד הגורמים שעלולים להיפגע ממנה. רפורמות רבות שהיו יכולות להוזיל באופן מובהק את יוקר המחיה של הציבור הרחב נקברו משום שקבוצות לחץ הצליחו לטרפד אותן, והיריעה קצרה מלפרט את כל הדוגמאות. אבל נראה שההצעה למסות בעלות על דירה שלישית מחוללת כאן קרב שטרם ראינו כמותו. ומדוע? משום שמדובר בקבוצת לחץ עצומה, כבת 50 אלף איש, שמחזיקים בשלוש דירות ומעלה. ולא סתם 50 אלף, אלא האנשים המחוברים, חברי האליטות, המוברגים בממסד, בחוגי הידידים של בכירי נבחרינו, וכאמור, גם בנבחרים עצמם. מדובר ב־05 אלף אנשים מסודרים, שחוששים מפגיעה בפרות החולבות שלהם ונאלצו לגבש קואליציה בזמן שיא. למזלם, הם כבר מחוברים ממילא לשדרת מקבלי החלטות וקובעי דעת קהל.

אני לא כלכלן, אבל יש לי מספיק ניסיון כדי להבין שח”כים ו־50 אלף איש אינם מתגייסים לקמפיין היסטרי מתוך חשש שמא המס החדש יגולגל על סטודנטים. ההפך הוא הנכון. נכסים רבים שנשמרו בשקט עוד ייחשפו וימשיכו להראות לנו שמדינת ישראל בשנת 2016 עדיין מחולקת לקאסטות. אמת המידה להבחנה ביניהן היא, בפשטות, מספר הדירות שבהן מחזיקה כל משפחה.