שמעון פרס היה אדם ענק, מנהיג דגול, איש מופת, אבל מבחינתי הוא קודם כל היה חבר יקר. שמעון, 38 שנים זכיתי לבלות בסביבתך הקרובה. היית לי כאבא רוחני, אח גדול, דמות ומודל להערצה ולחיקוי, הגם שהיינו שונים ולא אחת ספגנו ביקורת, ורבים הרימו גבה נוכח הקשר המיוחד בינינו. שחרת לשלום, ולצדך קיוויתי והאמנתי שהוא יגיע. נולדתי וגדלתי בראש העין, מעוז הליכוד, וכמו שזרקו עליך עגבניות, זרקו גם עלי ומידרו אותי. אבל הכל התגמד מול החיבור בינינו. למרות המקטרגים, צעדתי בבטחה עם האמונה שלי בך, ביושרך ובגאוניותך.
בשנת 1978 נפגשנו לראשונה מאחורי הקלעים במה שהיה באותם ימים אמפי אורון בפתח תקווה, ומאז הצטלבו דרכינו. כבר בחיבוק הראשון הבנו כי מדובר בחיבור מיוחד, שפרץ כל מחסום ופסח על כל מכשול או גינוי. פרס ואני עברנו יחד שנים קשות מאוד, וללא ספק נאלצנו להקריב כדי לשמר את הקשר בינינו. אני מבחינתי שילמתי במחיר של הופעות ופרנסה, אבל אני שמח שבשנים האחרונות, כשפרס כיהן כנשיא, הוא זכה לאהדה ולהערצה שחצו גבולות ויבשות. זה שימח אותי ופיצה אותי על אותן שנים מורטות עצבים.
החברות בינינו היא דוגמה לאהבת חינם. לא עבדתי איתו, לא ביקשתי משרה, זו הייתה חברות אמיתית. המשפחות התחברו זו לזו, בילינו באירועים משותפים, חגגנו שמחות בשני הצדדים, התארחנו לארוחות שבת, ואשתי המנוחה הייתה מכינה ג'חנונים ומלוואחים לילדים שלו. סוניה המנוחה הייתה כאם עבורי. כשהייתי מגיע אליה הביתה, היא הייתה מגישה לי אוכל כבן. שמעון היקר, השארת מאחוריך תהום עמוקה, שלא נראה שמישהו יוכל למלא אותה.