בעידן טוויטר והשליפה מהמותן, שבו נבצר מאיתנו לחשוב ולשקול את שראינו ושמענו מכל ההיבטים החשובים כדי לשקלל דעה מנומקת, נטה הקונצנזוס הסטטיסטי והתוכני לטובת מייק פנס בעימות המועמדים לסגנות. בניגוד למועמד שבחר בו, הנחשב לבעל הפה המהיר, המלוכלך וסר הטעם ביותר באמריקה, נתפס פנס בחזותו המהוגנת, בהליכותיו הרכות ובדיבורו הנע במנעד של שתי אוקטבות בערך להומו־ספינס מתון, שאינו יוצא בקלות משיווי משקלו. הפוליטיקאי המקצועי דובר העגה אמור להיות כתם השמן הממתן את הבעבוע הטראמפי, ולאטום את החורים הרבים שקודח המועמד הרפובליקני לנשיאות, ביאכטה השטה בפוטומק אל עבר הבית הלבן.
רוב הזמן קצרה ידו של פנס מלהושיע. העימות בין הסגנים היה אמור להיות ההזדמנות היחידה של פנס לקפוץ על רימון היד ולספוג את הרסיסים בגופו. על פי הקונצנזוס הפאבלובי, הוא ניסה לעשות זאת. אני למשל, שאיני מצליח לזכור משפט אינטליגנטי אחד שפנס אמר חוץ משטות קטלנית אחת שבה האשים את יריבו טים קיין ש"שוב הוא מעלה את העניין המקסיקני הזה" (כל אחד מהדברים הקשים שאמר טראמפ על מהגרים, שופטים ומקסיקו).
אף שרציתי שיהיה אחרת, זזתי באי נוחות בכיסא מול התוקפנות הקופצנית, הנרגשת והמפוזרת שאפיינה את קיין בחצי השעה הראשונה של העימות. מול הספינקסיות החיננית של קלינטון, שטענותיו של טראמפ גלשו כמולסה במורד גבה, שידר קיין את התחושה בעימות בווירג'יניה, המדינה שהוא היה מושל שלה, שהגיע לקרב על התואר אחרי שנים שבהן היה מושבת מכורח, ועליו לנצח בנוק־אאוט בסיבובים הראשונים.
כפי שקורה לאנשים המתאמצים מדי, מזיעים ומתפרצים לדברי היריב מתוך צורך פנימי שלא להותיר מהלומה ללא תגובה הולמת, פרס קיין מתחת לעימות שטיח של אי נעימות עצבנית מול נועם הליכותיו הפלגמטי של פנס.
כאן עלי להיפרד מהקולגות: קיין בא כדי להכניס את אצבעו של פנס לשקע החשמלי, להטיח בו את כל עשרות הציטוטים האלימים והביזאריים שפיזר אדונו ולהכריח אותו להגן עליהם - או לפחות להסביר אותם אם אינו מסכים איתם. את זאת עשה קיין בהצלחה גדולה - גם אם לא תמיד באופן המצודד ביותר. זה היה הרבה יותר אפקטיבי כשהוא נרגע ומצא את הקצב הפנימי שלו. בתחילת המתקפה התנהג פנס כמי שלא שמע אף אחת מיציאותיו הסהרוריות והמקוממות של טראמפ, והתכחש לקיומן בחיוך מיומן, המשמש תחליף ליחס סיעודי ורחמים על בעל רמת המשכל החד־ספרתי היושב מולו.
כאשר קיין לא הרפה, כבולדוג שבחר להיות על חשבון קסם אישי, נלחץ פנס והעלה את רמת ההכחשה לדרגת אמנות: טראמפ לא השפיל נשים, לא התנכל למהגרים, לא התחמק מתשלום מס, לא בז ליוצאי צבא, לא מעריץ את פוטין ואינו בעד חלוקת נשק גרעיני למדינות שיפטרו את אמריקה מהחובה להגן עליהן.
כמו האיש שאליו קשר את גורלו, חי פנס – לפחות שלשום בערב – במציאות פרטית משלו, המתעלמת מכל מה שנוח לו, וניסה לקחת את הקרב אל חצי המגרש אל קלינטון־קיין, בניסיון להוכיח כמה מושחתת היא הפוליטיקאית המקצועית. וזה מפי מי שעוסק בפוליטיקה לא פחות זמן ממנה. מספר הנושאים שהיו שיחת היום מאז פתח טראמפ את פיו - ושמייק פנס לא שמע עליהם דבר - היה אסטרונומי. בנתיב הקמפיין חלק פנס בפומבי על טראמפ יותר פעמים מאשר היה מוכן להודות בעימות.
הנחת העבודה הרווחת היא שהעימות בין הסגנים אינו מעלה או מוריד מקרב התרנגולים של המועמדים לנשיאות. במצב של 0:1 לקלינטון, ועם עלייה משמעותית שלה בסקרים, קיין היה אמור לנהל קרב גבורה, לומר אמת ולא ליפול על פניו ולבייש את הפירמה. את זה הוא עשה בהצלחה מול פנס, שגרם למפלגה הרפובליקנית לתהות אם לא היו סיכוייו גדולים יותר מול קלינטון. אם תשמור קלינטון על שלה ביום ראשון בפורמט של חוג בית עם שאלות מהקהל, וללא התערבות כוח עליון (וויקיליקס וגופים אחרים), אפשר יהיה לומר שזה עסק גמור ולהמשיך עם החיים.