ובימינו, מדד המזרחיות מול האשכנזיות בתרבות הגיע לדעתי רחוק מדי. ברוח החג אומר שהעלו את קישוטי הסוכה לדרגת חשיבות שהיא מעל הסוכה עצמה ואפילו מעל לבית. ידוע לי ממקור שאין אמין ממנו שבתקופה האחרונה מישהו מההנהלה הציבורית של תיאטרון בית ליסין ביקש מציפי פינס שתעביר לו רשימה של השחקנים המזרחיים בתיאטרון. היא סירבה בשאט נפש מובן.
אגב, אם מודדים, הרי כוכב תיאטרון בית ליסין ששון גבאי נולד בגלות עיראק. כדאי לכם לקרוא את הספר שכתב אחיו הגדול, צבי, איש משרד החוץ, ובו גם תיאור החיים בגולה בבגדד. עם זאת, עד מתי ניצמד לגולה שבה חיו הורי הורינו? ברוך השם שזה עבר. סבא שלי, רב ראשי מן המסורת הספרדית, ציפה שזה ייעלם לחלוטין, ויהיה רק רב ראשי אחד. על פי דעתו רע “שתהיה התורה כשתי תורות”. למסורות של העדות השונות הוא לא התייחס בקדושה אלא להפך, קרא להן בשמן: טומאת הגלות. אני לא מצטט אותו משום שהוא סבא שלי; אני פשוט שמח שסבא שלי אמר, כל כך יפה, מה שגם אני חושב.
שרת התרבות מירי רגב מחזיקה בדעה קצת אחרת; בצד הישראליות העמוקה שלה, לא כל אחד או כל אחת מגיעים להיות תא”ל בצה”ל. היא חושבת שצריך לשנות את פילוסופיית כור ההיתוך לכיוון של פלורליזם, שבו כל עדה שומרת על המאפיינים שלה. במאמר מנומק שפרסמה בכתב העת “האומה” (גיליון סתיו תשע”ז), היא פורסת את המשנה שלה, שהיא מכנה “מודל הרבגוניות”. במאמר היא מביאה גם את דברי ז׳בוטינסקי, שצידד בשמירה על זהויות שונות בתרבות שתצמח בישראל. כדאי לקרוא, לכל מי שרוצה להתווכח עם מירי רגב, ולא בצעקות ובשריקות. קשה להתנגד למאמר המעניין הזה, אבל אני מבקש להמשיך להאמין שכל התרבות היהודית היא של כל היהודים.
כשמירי רגב סיפרה בטלוויזיה, ודמעה חונקת אותה, איך היא הודיעה כילדה להוריה שהיא לא מוכנה לדבר עוד ספרדית, ובכך היא מחקה לדעתה את התרבות שלהם, אני נזכר במה שהקריבו אחינו האשכנזים. הם לא רק מחקו את היידיש באכזריות, תוך קנסות ועונשים - הם גם מחקו את המבטא האשכנזי מן הדיבור העברי. זאת אומרת, ביאליק עצמו מחק בהסכמה את כל היופי המוזיקלי של שיריו שלו, כי הוא הסכים להשליט על מה שנכתב בהגייה אשכנזית את הקריאה במבטא הספרדי. זה הרס משקל, קצב ובעיקר חריזה בשירי ביאליק. אבל ביאליק וכל התרבות העברית קיבלו זאת כקורבן לאחדות עם ישראל. אל תפגעו עכשיו בקורבן שלהם.