ממי אנחנו צריכים לבקש סליחה? ראשית, מנפגעי תשתיות התחבורה. כל מדינה נורמלית משקיעה כספים רבים מאוד בשדרוג תשתיות התחבורה כדי למנוע תאונות, לקצר את זמן הנסיעה ולשפר את איכותה. אבל הכל שאלה של פרופורציות. ובשנה האחרונה נשברו כל השיאים: קיים חוסר איזון בין היקפי ההשקעות לבין השירות הבסיסי שהנהגים והולכי הרגל אמורים לקבל. הרי לא יתכן שזמן נסיעה של 5 ק"מ מרמת גן לת"א יהיה זהה לזמן נסיעה בין ת"א לחיפה. והאחריות היא של משרד התחבורה.
בשנה האחרונה הושק פרויקט הרכבת הקלה בת"א, שתקע את זרימת התעבורה בעיר. צמתים נחסמו, גשרים הופלו, כבישים הפכו ללא מוצא, מחפורות הוקמו ומסלולים אלטרנטיביים אולתרו. כיום רק אדם בעל איכות ראייה של טייס קרב יהיה מסוגל להבחין בין הצבעים של הנתיבים המיועדים לתחבורה ציבוריות ולפרטית. מיותר להזכיר את הפגיעה הקשה בעסקים שבסביבת זירת הפיגוע.
אלא שהבעיה אינה מתמקדת ברכבת הקלה בלבד אלא גם "ברכבת הכבדה". גם שם, בשם הפרויקט "לחשמול המסילות", הנחת קווים חדשים ומה לא, נוסעי הרכבת נתקעו ללא פתרון. לכך נוספה המחלוקת סביב העבודה בשבת. הכוונות, חייבים לומר, טובות, אבל אלה מוליכות ברכבת ישירה לגיהינום. חייבים להרגיע. קצת שעמום שווייצרי לא יזיק. פריסה נורמלית יותר של העבודות ודחיית חלקן חייבת להישקל ברצינות. הרי הבחירות אינן מחר בבוקר, וכפי שנהוג לומר גם רומא לא נבנתה ביום אחד.
האחריות המיניסטריאלית מוטלת כאמור על שר התחבורה ישראל כץ, המכונה בולדוזר תעבורתי. אבל עם כל ההבנה לקו רכבת העמק ולמסילה בין עכו לאשקלון, אנא הרפה. דאג מעט להולכי הרגל. טפל ברוכבי האופניים החשמליים.
כץ ואנשיו חייבים לבקש סליחה מאלה שבאופן כרוני מאחרים לישיבות, גם אם יצאו לדרכם שעה מוקדם מהרגיל. המחילה צריכה להתבקש מבעלי העסקים באזור צומת מעריב בתל אביב, שהפדיון החודשי שלהם צנח לפחות במחצית. כץ צריך להתנצל בפני מקבלי דוחות התנועה, שלרגע הוסחה דעתם ולא הבחינו שהנתיב הפרטי שבו נסעו הפך לפתע לציבורי.
סביר שנפגעי תשתיות התחבורה היו נענים לבקשות המחילה, אבל לא השנה. הסאגה הזאת הולכת להימשך בחמש השנים הקרובות.
****
גם יצרניות המזון ומשרד הבריאות צריכים לבקש סליחה מאיתנו, הישראלים. זה התחיל כמו מה שנראה לפני כחודשיים כניסיון הסתרה של תאגיד המזון הבינלאומי יוניליוור (הבעלים של תלמה) לאחר שבחלק מסדרות הקורנפלקס נמצאו חיידקי סלמונלה. זה נגמר בימים אלה (עד להודעה חדשה) כשגם בכריות הנוגט של התאגיד אותרו אותם חיידקים.
מובן שבין לבין התברר שהחיידקים הללו אותרו לפתע גם על ידי יצרני מזון מובילים אחרים. כל אחד בתורו החל לפרסם אזהרות על סלמונלה שנמצאה בחומוס, בטחינה, בפטל, בקוסקוס, בפסטה והיכן לא.
בחלק מהמקרים נדרש הציבור להחזיר את המוצרים שכבר קנה (מה שמכונה ריקול). במקרים אחרים ניסו להרגיע אותנו שהמזון הבעייתי כלל לא הגיע למדפים. דומה שמאז הרומן הטלוויזיוני הסוער של רפי גינת והסלמונלה, לא זכה חיידק זה ליחסי ציבור כל כך מעולים.
בכל הסאגה הזאת מתעורר החשש שבמקרה הטוב, יצרני המזון מסתירים מאתנו את המידע האמיתי על איכות המזון. במקרה הגרוע, הם פשוט משקרים לנו. בחוזה הלא כתוב בינינו לבינם, חייב להיות ברור כי הנתונים שהם מפרסמים על האריזות הם אמת לאמיתה. קוראים לזה שקיפות.
זה אומר שאיכות המוצרים שיוצאת מחצר המפעל הנה איכותית ללא עוררין ושכל בדיקות המעבדה שנעשו מאוששים את זה. והרי המזון אינו עוד מוצר נוחות, אלא "מוצר צריכה בסיסי" כמו שאומר הלפרין מהאופטיקה.
אנחנו הורים, וילדינו מכניסים את האוכל לפה, ולכן הביטחון הבריאותי הוא מעל לכל. כמו שלא נכניס לפה מוצר שפג תוקפו, כך אין סיכוי שנבלע מרצון מוצר הכולל לפי החשש את הסלמונלה. ברגע שאמון הציבור הבסיסי הופר, הוא מתערער לא רק בנוגע לאיכות המוצר אלא גם במידע הנוסף שמוכרים לנו כמו המחיר, המשקל, התוקף והרכיבים.
על כל אלה אמור לפקח משרד הבריאות. אלא שבפרשת מוצרי הסלמונלה דומה שמישהו שם נרדם בשמירה. חברות המזון, ובראשן תלמה, קיבלו מהרגולטור גיבוי לכל מעשיהם. אף אחד לא נדרש לשלם על מעשיו ולא הייתה העמדה לדין פלילי. האם מישהו במשרד הבריאות מחכה שיקרה פיגוע קולינרי כדי לדרוש העמדה לדין פלילי?
אז ביום הכיפורים, חברות המזון ומשרד הבריאות חייבים לבקש מאתנו סליחה ומחילה. סליחה על האמון הבלתי מוגבל שניתן להם והופר ברגל גסה, אם כתוצאה מרשלנות ואם כתוצאה משיקולים עסקיים לא עניינים.
סליחה על שהם הפכו אותנו שלא ברצוננו למהנדסי מזון. זה מחייב אותנו לדעת לאתר את המספר של סדרת המוצרים ספציפית הנגועה בחיידקים ולעיין בתנאי השימוש, במקום להתענג על מה שאנחנו מכניסים לפה. סליחה על שבמקום ליזום פיצוי גורף או בקשת סליחה ציבורית מהדהדת, הם העדיפו להמתין לתביעות הייצוגיות, שיתבררו כשההנהלות הנוכחיות של חברות המזון כבר יהיו במקום אחר.