קנאת לוחמים: התפקיד השולי שממלאת ישראל במאבק נגד דאעש

תשומת הלב העולמית מופנית למערכה במוסול, שבסיומה תונפק ל"מדינה האסלאמית" תעודת פטירה רשמית, על אף שלמעשה הארגון גוסס כבר תקופה ארוכה ונמצא על סף מוות קליני. המשאבים הצבאיים והמודיעיניים של ארה"ב ועוד 59 חברות הקואליציה, של רוסיה ומרבית מדינות המזרח התיכון - איראן, ערב הסעודית, טורקיה, קטאר, איחוד האמירויות - מנותבים למלחמת האזרחים בסוריה ולמערכה בעיראק. מהלכים גלובליים אלה, הנמשכים זה שנתיים וחצי בעוצמות משתנות ופוסחים על ישראל, משמחים את ההנהגה הצבאית והמדינית כאן, אך גם מתסכלים אותה.

ההתפתחויות הן בגדר חדשות טובות עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אביגדור ליברמן ובמידה מסוימת גם עבור הדרג הצבאי, משום שהן מסיטות את תשומת הלב העולמית מהסכסוך עם הפלסטינים. בכך מתרחב חופש הפעולה של ישראל ומאפשר לה לעשות (כמעט) ככל העולה על רוחה בגדה המערבית ובמידה מסוימת גם בעזה, בלי שתחוש שיש עליה לחץ בינלאומי רציני. עם זאת יש בהנהגה המדינית חשש מה מפני יוזמת צרפת להעביר החלטה במועצת הביטחון שתקרא להקמת מדינה פלסטינית, ומהאפשרות שארה"ב תתמוך בה או שלא תתנגד לה.

ההנהגה הישראלית גורסת שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו בעיה מרכזית ברשימת התחלואים של האזור. ומכאן גם טענתה כי גם אם יימצא פתרון לסכסוך (אשרי המאמין) הוא לא יעניק מזור לשאר החוליים במזרח התיכון. ורשימתם ארוכה.

לכאורה, ישראל לא יכולה הייתה לבקש יותר מאשר להימצא מחוץ לעניינים. אך ישראל לא אוהבת למצוא עצמה במצב שהיא חשה מיותרת ולא רלבנטית. ולכן רוחשות בה מתחת לפני השטח גם תחושות של תסכול בכל הקשור לתפקיד השולי, אם בכלל, שהיא ממלאת במאבק הבינלאומי בארגוני הג'יהאד. תסכול זה עמוק במיוחד בדרג הצבאי-מודיעיני.

המצב מזכיר במידה מסוימת את מה שקרה לישראל במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, כשארה"ב הקימה קואליציה בינלאומית ופלשה לעיראק כדי לשחרר את כוויית מכיבושה בידי סדאם חוסיין. ישראל רצתה להיות חלק מהקואליציה, אך ארה"ב אמרה לה "לא, תודה". ישראל רצתה לשגר כוחות מיוחדים (שלדג וסיירת מטכ"ל) ואפילו תכננה להטיס שתי חטיבות ולהנחיתן במערב עיראק כדי לאתר ולהשמיד את משגרי הטילים שנורו לעברה ופגעו בגוש דן ובחיפה. ארה"ב בלמה כל ניסיון כזה. היא סירבה להעניק לישראל את הקודים של "עמית־טורף", המבחינים בין מטוסי אויב למטוסי ידיד, והבהירה באורח שאינו משתמע לשתי פנים: המעורבות שלכם רק תסבך את המצב. היא עלולה להרגיז את המדינות הערביות ולהביא לפירוק הקואליציה. שבו בשקט ואל תפריעו.

בממשלה ובצה"ל התפתח ויכוח נוקב. היו שרים, כמו שר הביטחון משה ארנס ונצי הימין יובל נאמן, רחבעם זאבי ורפאל איתן, שגרסו כי אסור לישראל להבליג על ירי הסקאדים, אחרת תישחק הרתעתה. הם גובו על ידי סגן הרמטכ"ל אהוד ברק, שכבר אז הפגין כישורים של פעלתנות יתר ונטייה להרפתקנות מבצעית. אך קולותיהם רוסנו בידי ראש הממשלה יצחק שמיר, שתמיד הפגין איפוק וזהירות, ונתמך בידי שרים מתונים כמו דוד לוי ואריה דרעי והרמטכ"ל דן שומרון (בימים אלה, אגב, התפרסמה ביוגרפיה מעניינת שלו מאת ד"ר זאב דרורי). ידם של המתונים, שגרסו כי על ישראל לשבת בשקט ומלאכתה תיעשה בידי אחרים, הייתה על העליונה. ההיסטוריה הוכיחה כי הם צדקו.

אז, לפחות הייתה לישראל סיבה להתערב ולהגיב. אחרי ככלות הכל, בפעם הראשונה מאז 1948 הופגז העורף. 39 הטילים שנורו מעיראק היו תקדים שממנו למדו חיזבאללה וחמאס ועשו בו שימוש במלחמת לבנון השנייה ובשלוש המערכות האחרונות בעזה. ועוד היד נטויה וביתר שאת, אם וכאשר יפרצו בעתיד סבבי מלחמה חדשים עם חיזבאללה וחמאס.

הערך המוסף

כיום ישראל מפוכחת יותר ושאיפותיה צנועות. היא יודעת שאין טעם להציע סיוע לקואליציה במאבק ב"מדינה האסלאמית". וזאת על אף שיכולותיה הצבאיות משופרות לאין ערוך מאלה שהיו לה לפני רבע מאה. היחידות המיוחדות של צה"ל ושל קהילת המודיעין מסוגלות לפעול באזורים רחוקים ועוינים כמו סוריה ועיראק או לוב, כפי שעשו בעבר, לפי פרסומים זרים. צה"ל שדרג מאוד את יכולותיו ורכש ניסיון רב במה שמכונה מב"ם - מערכה בין מלחמות - שלפי פרסומים זרים אפשרו לו ולמוסד לבצע מבצעים באיראן, בסודן ובתקיפה של העברות נשק מסוריה ללבנון.

ולכן גם אם הראש מבין זאת, תחושת הבטן לא פשוטה. העובדה שישראל אינה נוטלת חלק במהלכים המתרחשים לא הרחק מגבולותיה מתסכלת את הדרג הצבאי. התסכול גדול שבעתיים משום שיחידות מיוחדות של צבאות ארה"ב, בריטניה וצרפת פועלות בקרב על מוסול, ובעבר גם באזורים אחרים בעיראק, בסוריה ובלוב. ולפי פרסומים אחרים, אפילו יחידות קומנדו של צבאות אוסטרליה וקנדה נוכחות בזירות הקרב. היחידות של מדינות אלה, כמו האס-אי-אס של בריטניה ואוסטרליה, דלתא וכלבי הים של ארה"ב, מוכרות היטב ליחידות הקומנדו של צה"ל. כך לדוגמה יחידת שלדג מקיימת החלפת מידע ואף אימונים וביקורים משותפים עם היחידות של אותן מדינות. ועל אף שצה"ל מבין כי אין סיבה לסכן לוחמים ולהיקלע למצבים שעלולים לסבך ולהסתבך שלא לצורך בזירה שבה האינטרס הישראלי שולי, יש תחושה של קנאת לוחמים שממוצה במשפט: "היינו יכולים לפעול ולבצע לא פחות טוב מהם".

אך זו לא רק פעולה מבצעית כזו או אחרת שישראל אינה יכולה להשתתף בה. התסכול מקורו גם בעובדה ששם המשחק ביחסי עבודה מקצועיים בדרגים צבאיים ומודיעיניים הוא "רלבנטיות". צבא או קהילת מודיעין נחשבים לרלבנטיים כשהם זוכים להערכה על ידי עמיתיהם. ההערכה היא תוצר של הידע הכללי שלהם בנושא מסוים ושל יכולתם לתרום תרומה נוספת או ייחודית. בשל כך מתעניינים בהם ומשחרים לפתחם, או מתעלמים מהם. ולכן לא יכול להיות עלבון גדול יותר מהתעלמות. בוודאי לקהילת המודיעין של ישראל, שאחד מסימני ההיכר הגדולים שלה (לצד הנחישות, היכולות, היצירתיות החשיבה מחוץ לקופסה) היה יכולתה להיות רלבנטית למתרחש במזרח התיכון.

הישגיה הגדולים של ישראל בתחום הביטחון והמודיעין נבעו תמיד מתרומתה הסגולית בנושא זה או אחר. כשה-CIA הבין בשנות ה-50 כי למודיעין הישראלי יש מקורות בברה"מ ובגוש המזרחי שבזכותם הוא יכול לספק מידע ייחודי (לדוגמה, השגת נאום חרושצ'וב ב-1956), הוא שינה את גישתו מעוינות וחשדנות לידידות ושיתוף פעולה. כך גם היה כשהמודיעין הישראלי שם ידו ב-1966 על מטוס מיג 21 מתוצרת ברה"מ, שחיל האוויר האמריקאי רצה ללמוד עליו ולהכירו. מבצעים אלה כוננו את הקשרים המיוחדים ואת שיתוף הפעולה ההדוק, ששוררים מאז ועד היום בין קהילות המודיעין של שתי המדינות.

כך גם קורה בשנים האחרונות. למודיעין הישראלי מיוחסים הישגים חשובים במאבק נגד הגרעין האיראני. המוסד הידק בעשור האחרון את קשריו עם ה-CIA, ואמ"ן, באמצעות יחידה 8200, עם מקבילו האמריקאי ה-NSA. לפי פרסומים לא מעטים, קהילות המודיעין של שתי המדינות יזמו והוציאו אל הפועל מבצעים משותפים שכללו את חיסולו של "שר ההגנה" של חיזבאללה עימאד מורניה בדמשק, והחדרת וירוס קטלני למחשבי הגרעין של איראן. זה קרה בזכות הידע והיכולת המיוחסים למודיעין הישראלי וההכרה בארה"ב ברלבנטיות של ידע זה ובתרומתו למבצעי איסוף מודיעיניים, סיכול והתנקשויות.

ההכרה ביכולתו של המודיעין הישראלי עומדת גם בבסיס ההתקרבות של ההנהגות של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות לישראל, שעליה דווח בכתב העת הצרפתי "אינטליג'נס און ליין". כמו ישראל, הן רואות באיראן איום והן זקוקות למידע המודיעיני ולתובנות הנסמכות עליהן, ועל פי ה"אינטליג'נס און ליין" הן מוכנות לשתף פעולה עם המודיעין הישראלי, גם אם בחשאי ובלי להודות בכך בפומבי.

בעקבות דאעש

ישראל מבינה היטב כי כדי להיות רלבנטית בנושא שמעסיק את העולם - המאבק בג'יהאד העולמי - עליה להיות בעלת מידע. וזו המשימה של קהילת המודיעין על שלוחותיה - אגף המודיעין (אמ"ן), המוסד ושירות הביטחון הכללי (שב"כ). קהילת המודיעין מנסה ככל יכולתה להשתלב במאבק האזורי והבינלאומי ולתרום לו, אך יכולתה מוגבלת והיא גם יודעת זאת.

סוכנויות הביון של ישראל מנסות בכל האמצעים שעומדים לרשותן להשיג מידע מודיעיני על "המדינה האסלאמית". הן עושות זאת משלושה טעמים: האחד והמובן מאליו הוא כי שלוחות של הארגון נמצאות בקרבת גבולותיה, בסיני ובדרום רמת הגולן. האחריות על איסוף המידע נגד "מחוז סיני" של "המדינה האסלאמית" נחלקת בין השב"כ, שתפקידו לסכל טרור נגד ישראל, ואמ"ן. לפי "אינטליג'נס און ליין", יחידה 8200 עוקבת, מנטרת ומפענחת מידע על ארגון "מחוז סיני" ומעבירה אותו לפי הצורך למצרים. במשולש הגבולות של ישראל, סוריה וירדן פועלת קבוצה קטנה שקרויה "שוהדא אל-ירמוך" שקשרה עצמה ל"מדינה האסלאמית". אף שהארגון לא ביצע עד היום שום פעולה נגד ישראל ולא ממש רואה בישראל יעד, ניתן להניח שקהילת המודיעין הישראלית מתעניינת בו.

הסיבה השנייה היא הדאגה והמחויבות המסורתיות של ישראל לביטחונן של הקהילות היהודיות ברחבי העולם. מאז הקמתו פעלה במוסד יחידה שכינויה היה "ביצור". משימותיה היו לסייע ליהודים לעלות לישראל ממדינות ערביות ומוסלמיות, שאסרו או הגבילו את עלייתם. פעולות אלה נעשו לרוב במימון ובשיתוף פעולה של ארגונים יהודיים, ובראשם ארגון הסעד האמריקאי ג'וינט. כך התבצעה עליית יהודים מסוריה, מלבנון ומתימן.

תפקידה האחר של ביצור היה לעקוב ולפעול בעת הצורך להגנה על ביטחון היהודים ומוסדותיהם ברחבי העולם. זה נעשה בתיאום ובשיתוף פעולה עם משטרות ושירותי הביטחון במדינות השונות. בעבר, עיקר האיום ליהודים נשקף מארגונים אנטישמיים או מטרור פלסטיני. בשנים האחרונות האיום הוא בעיקר מצד ארגוני ג'יהאד עולמי כמו אל-קאעידה או "המדינה האסלאמית" או למפגעים שפועלים בהשראתם, כפי שראינו בפיגועים בשנים האחרונות בצרפת ובבלגיה. אף שבשנים האחרונות צומצמה יחידת ביצור (בעבר אף שקלו במוסד את סגירתה) היא ממשיכה, גם בכוחה המוקטן ובשינויים שנעשו בשיטות פעולתה, למלא את המשימה הזו.

הסיבה השלישית ואולי המרכזית לאיסוף המידע על ארגוני ג'יהאד היא הרצון של המודיעין - המוסד ואמ"ן - להישאר רלבנטיים. זה חשוב במיוחד משום שיחסי שיתוף הפעולה בין ארגוני ביון נקבעים ביחסי תמורה של "קח ותן". במילים אחרות, הצורך להיות בעל מידע נובע מהרצון "לסחור" בו. את המידע, שפירושו עוצמה, השפעה ויוקרה, ניתן להעביר למי שצריך בתמורה מודיעינית או הוקרה ממנו.

כדי להמשיך לשחק במגרש של הגדולים ולהיות רלבנטיים זקוקים במוסד ובאמ"ן למידע על "המדינה האסלאמית" ועל אל-קאעידה ושאר תופעות הג'יהאד, ועושים כל מאמץ כדי להשיגו. לשם כך הוקמו באותם גופים יחידות מחקר ייעודיות שעוסקות בכך והוגברה מוטת האיסוף בכל האמצעים העומדים לרשותן. קצינים בכירים בצה"ל אמרו בשנה האחרונה בהזדמנויות שונות כי כל מידע שיש לישראל בנושאים אלה מועבר בסופו של דבר לגורמי המודיעין העמיתים שמעורבים במאבק ב"מדינה האסלאמית" וגרורותיה.