למרות הכוונות הטובות, אסור לישראל להיכנס לבוץ הסורי

בתקופת החגים, רוויית הראיונות, התפרסם במגזין של "מעריב" ראיון עם אלוף בדימוס, רב-זכויות. בין השאר הוא המליץ ליזום בסוריה. "להיכנס פנימה וליצור מערכת יחסים חדשה עם העם הסורי". הוא פרט, ואני מצטט: "ניכנס לא כדי להילחם או לכבוש, אלא כדי להציל את העם הסורי. תן לכל מליון הפליטים לחזור לבתיהם, חבר אותם למים, חשמל, הגן עליהם. צור יחסים חדשים עם חלקים חשובים של האוכלוסייה. אנחנו רוצים להמשיך ולהילחם איתם? אם לא, אז למה לא יוזמים? כי אין מדיניות. יש לנו העוצמה הצבאית, הכלכלית והאזרחית לשנות מהותית את מצבנו ואת מצב האזור כולו... יש סיכונים, אבל צריך לשקול אותם מול ההזדמנויות המדיניות".

האמת, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. חיכיתי שהמראיין ישאל אותו, לפחות: "אז איך עושים זאת?", "מי הוא העם הסורי"? ועוד שורת שאלות תם. הוא כמובן לא שאל. אין שום טעם להתייחס לגופה של ההצעה, אבל היא מעלה כמה סוגיות עקרוניות שחוזרות ועולות אצלנו בהקשר למתרחש באזור.

ראשית, הכמיהה ליוזמה. יש אמונה דתית שעצם היוזמה תעניק לישראל יתרונות והישגים. בסוגיה הסורית כל יוזמה שלנו היא, לדעתי, בגדר קטסטרופה. אין לנו שום חלק ונחלה במאבקי האיתנים המתחוללים במזרח התיכון. אסור לנו בתכלית האיסור לשים את עצמנו בגלוי עם אחד הצדדים, לא ערבים סונים, לא כורדים סונים ולא איראנים שיעים. נכון שיש אינטרס משותף בינינו לבין המדינות הסוניות מול איראן, אך הוא נזיל ובוגדני. אנחנו לא סונים ולא חלק מהמאבק הטיטאני בין השיעים לבין הסונים. ושימו לב לכך שהמדינות הסוניות רבות בינן לבין עצמן, והן שעומדות בראש המאבק המדיני נגדנו בכל ארגון בינלאומי. ובהקשר היותר צר ו"מקומי" - אסור לנו , לדעתי, להתערב בגלוי לטובת הדרוזים בסוריה, תומכי משטר הרצח של אסד, למרות לחצים פנימיים.

לא מזילים דמעה

חוויתי אישית את הטרגדיה הלבנונית, מראשיתה. הכנסנו את הראש שלנו למלחמת האזרחים הלבנונית, צידדנו בצד אחד, שבגד בנו ברגע שזה השתלם לו.

שנית, יש אצל לא מעטים בתוכנו אמונה כי אנו מעצמה אדירה, שאם רק תעז, אזי היא תשפיע על עיצוב כל האזור. לא הרוסים, לא האמריקאים - אנחנו הישראלים נשפיע. התייהרות חסרת שחר שאינה שונה בהרבה מהיהירות ערב מלחמת יום הכיפורים. בואו נהיה יותר צנועים וענווים, ונראה אותנו מעצבים קודם כל את הבעיות הפנימיות שלנו.

שלישית, הסוגיה המוסרית. בסוריה יש עכשיו רצח עם בידי השליט שלו ובעזרת הרוסים. אפילו בסוכנויות האו"ם כבר הסכימו להגדיר את המתחולל שם כאחד מפשעי המלחמה החמורים ביותר בהיסטוריה. אבל, האם מישהו שמע את נשיא ארצות הברית אומר מילה אחת, ציוץ אחד? מישהו שמע את מרקל, שכנראה נמצאת בצום? לא אנחנו צריכים ליזום, העולם החופשי (עדיין) הוא שצריך ליזום משהו. הוא לא יעשה כלום, בקושי יזיל דמעה. על רקע חולשה אמריקאית מופגנת, כולם מפחדים מפוטין המהמר עם האקדח. ושתי שאלות עולות: האחת, מהותית וקריטית: מה יעשה הנשיא/נשיאה האמריקאי מול פוטין ופשעי המלחמה? השנייה, מצומצמת יותר: מה יעניין יותר את אובמה בין נובמבר 2016 לינואר 2017: לנסות למתן את טבח העם הסורי או "להתנקם" בנתניהו?