אם לפגוע נפש: הכוונות הטובות של משרד הבריאות לא תואמות את המציאות

בימים אלה דן בית המשפט המחוזי בירושלים בעתירה לביטול מכרז חדש של משרד הבריאות, שאמור להסדיר את תחום שיקום נפגעי הנפש לשנים הבאות. את העתירה הגישו שורה של ארגונים, עמותות ומשפחות נפגעי הנפש. כאם למתמודד, החווה מדי יום את ההתמודדות עם נושא כאוב זה, אסביר בטור זה מדוע למרות הכוונות הטובות המכרז החדש עלול להסיג את תחום השיקום לאחור ולפגוע קשות בנפגעי הנפש.

מאז חקיקתו של חוק שיקום נכי נפש בקהילה בשנת 2000, הוחל בפיתוחו של מערך שיקום המיועד לאפשר את השתלבותם של נכי הנפש בקהילה ולסייע להם בהשגתם של עצמאות וחיים נורמטיביים מירביים, איש איש כפי יכולתו. שירותי השיקום ניתנים כיום לכ־15,000 נכי נפש, על פי החלטה של ועדה המאשרת תכנית אישית למשתקם הזכאי. אנו, משפחות המשתקמים, מוקירים את העשייה השיקומית, וזוכרים שהיו ימים אחרים בהם סביר שילדינו היו עוברים מאשפוז למוסד שכוח אל ולא היינו יודעים שאפשר אחרת.

אבל עוד ארוכה הדרך למיצוי הכלים לשיקום. פחות מ־20% מהזכאים לשירותי סל השיקום פונים לוועדות הסל, וחמור מכך, רק כ־50% מאלה שאושרה להם תוכנית אישית מצליחים לממשה - כך לפי דוח מבקר המדינה לשיקום בבריאות הנפש לשנת 2015. לא די בכך שכיום ברור שהטיפול במגבלה הפסיכיאטרית נשען על שני אדנים שלובים - הפסיכיאטריה והשיקום. לא די שיש חזון שיקומי ושירותי שיקום. נדרשת מחויבות של המדינה להושטתם של שירותי שיקום לכל, בדיוק כמו שהשירות הרפואי הפסיכיאטרי מובן מאליו ומוכר לכל, ואינו מוגבל למי שיודע למצוא את דרכו, ידו משגת, ויש בנמצא מסגרת שמתאימה לו.

*****

לאחרונה פרסם משרד הבריאות מכרז למתן שירותי השיקום בדיור, שהנו התחום אליו מופנה חלק הארי של תקציב השיקום. המכרז חל על מרבית שירותי השיקום בדיור, ואמור להסדיר את התחום לשנים ארוכות. החזון שביסוד המכרז, המבקש לדמות את החיים בהוסטל לחיים בקהילה ולראות את מרבית המשתקמים מתגוררים בדירות מחוץ להוסטלים, ראוי ומבורך. כך גם ביחס לסטנדרט הדיור שנקבע בנהלים. אולם, קיים ספק של ממש בדבר היתכנות הוצאתו לפועל של אותו חזון, וחשש כי הנחות יסוד של המכרז אינן תואמות את המציאות. משכך המכרז צפוי להסיג לאחור אף את הישגי השיקום דהיום, ולהפחית אף יותר את שיעורם של אלה שיעלה בידם לממש את שירותי הסל.

על פי המכרז אמורים כל ההוסטלים לעבור למודל של "קהילות תומכות". במקום מבנה מרכזי אחד, יתגוררו המשתקמים בכמה דירות ברדיוס של עד קילומטר מהמבנה המרכזי. המודל, המקובל במדינות המפותחות, מתבקש על מנת ליצור תנאים המאפשרים השתלבות אמיתית בקהילה. אולם, מעבר זה אינו מתוקצב. כלומר, בתקציב זהה להפעלתו של מבנה אחד כמקובל כיום, יצטרכו המסגרות לשכור 5־6 דירות. המשמעות היא דחיקה של מסגרות הדיור לשולי הערים, שכונות העוני והפריפריה במקרה הטוב, או סגירת המסגרות והפסקה של מתן השירות במקרה הסביר יותר. על פי דוח המבקר, לא בוצעה בחינה מסודרת של המשמעויות הנלוות למעבר לקהילה תומכת, לרבות עלויות ההפעלה.

האבסורד מחריף בנוגע לנוהלים החלים על דירות הדיור המוגן, המיועדות למשתקמים בעלי רמת עצמאות גבוהה יותר. נוהלים אלה קובעים סטנדרט דיור ראוי, אך חלים רק על הדירות שבבעלות או בשכירות ישירה של מפעילי מסגרות השיקום. אלא שעל פי תנאי המכרז, היזמים אינם מחוייבים להחזיק ולו דירה אחת, וכוחות השוק והמציאות בשטח מלמדים ש"דירות יזם" הן שיעור קטן מהדירות ושהן צפויות לעבור מהעולם.

כיצד ניתן להסתפק בהושטתם של שירותים מקצועיים ושירותי תמיכה בלבד, ולהטיל את מלוא עלויות המחיה, לרבות מלוא עלויות הדיור, על המתמודדים, כאשר הרגולטור יודע את מחירי הדיור מזה והמקורות הכספיים העומדים לרשות המתמודדים מזה? לא ניתן להתיימר לקיים שיקום בעוני מחפיר וללא הבטחתם של תנאי מחיה בסיסיים.

*****

רבים מהמתמודדים נדרשים לדירות שותפים. המתמודדים עליהם אנו מדברים נדרשים לסיוע ולתמיכה בחיי היומיום. האם ניתן להניח כי ימצאו דרכם אחד אל משנהו לצורך יצירתן של דירות שותפים, ולהתארגן לשכירתן ללא סיוע והכוונה? האם לא ראוי לגרום ליזמים לעשות כן ולתגמלם על כך?

כיצד ניתן להאמין בהתממשותו של חזון היציאה מההוסטלים, כאשר המעבר לדיור המוגן כרוך בתוספת הוצאה שהמתמודדים אינם יכולים לעמוד בה, אלא אם הנחת היסוד הינה כי למרבית המתמודדים כושר השתכרות ממשי? במציאות שאנו מכירים, מרבית המתמודדים מתקיימים מתקציב זעום של כ־2,500 שקל בחודש, עליו נדרשות משפחותיהם להוסיף אלפי שקלים בחודש. כך לאורך שנים ארוכות, וזאת בנוסף על הסיוע בפועל בחיי היום יום שמעניקות המשפחות ליקיריהן, המשעבד פעמים רבות את חייהן בניסיון לאפשר חיים בעלי משמעות לילדיהן (גם עשרות שנים לאחר שחדלו להיות ילדיהם הקטינים).

גם תמחור עלותו של כוח האדם שבמכרז נמוך בעשרות אחוזים מהנהוג ביחס לאותן משרות במשק, כולל במסגרות השיקום שתחת משרד הרווחה. האם לא ברור כי הדבר פוגע ביציבות, גורם לתחלופה מואצת של אנשי השיקום בבריאות הנפש, מוריד לטמיון את ההכשרה המושקעת בהם על פי הוראות המכרז ומחבל באפשרות לבנייתם של יחסי אמון בין הצוות לבין המתמודדים?

וכיצד נטלו לעצמם המכרז והנוהל את החירות לזנוח את הוראות החוק בדבר תוכנית אישית, התפורה על פי צרכיו של האדם, וליצור תבנית שעות תמיכה, אחידה ובלתי מספקת, לכל דיירי הדיור המוגן?

הכוונה טובה, אך לא ניתנה הדעת לכלל ההיבטים הנוגעים בדבר ובכלל זה ליכולת הכלכלית למימושה. על המדינה להקצות את המשאבים הנדרשים ולתקן את מבנה הנוהלים ותנאי המכרז כך שיתאימו לחוק, למציאות בשטח ולחוות הדעת המקצועיות בתחום. ולא, נהיה עדים להתגברות תופעת "הדלת המסתובבת" (החמרת תסמיני המחלות והחזרה לאשפוז על רקע העדרו של מענה המאפשר חיים בקהילה), הוסטלים מוסדיים שלא ישנו את פניהם, צמצום בדירות הדיור המוגן על דרך היוותרותם של מתמודדים בהוסטלים או חזרתם לחיק משפחותיהם. זו ללא ספק בשורה עגומה שבעתיים כיום כשאנו מודעים לאופק, לתקווה ולהחלמה שהשיקום יכול - וחייב על פי חוק - להציע. 

הכותבת היא אם לפגוע נפש ושופטת בדימוס