למי שלא זוכר, נזכיר: יצחק רבין ז"ל נרצח, לא מת ולא נפטר. והוא גם לא נרצח סתם. רבין נרצח כתוצאה מהסתה מתמשכת, חלקה ממוסדת, תוך סימון מטרות, רדיפה ושבירת כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית. כשרבין נרצח הייתי חלק מאותם בני נוער, צעירים, סטודנטים וחיילים, שקראו להם "דור הנרות". שם ישבנו, גם בכינו, ונשבענו להמשיך את דרכו ומורשתו. נשבענו שדרכו ומורשתו לא יירצחו איתו. הבטחנו שניאבק בהסתה ובאלימות, שלא ניתן לזה לקרות שוב.
הבטחנו ולא קיימנו. כי גם כיום רוחות ההסתה והקיטוב בחברה ממשיכות לנשוב חזק, אולי כמו אז, אולי יותר. אנחנו נתקלים בכך יום יום, ברשתות החברתיות, ברחובות, בתקשורת, ולעתים אף בכנסת ובהיכלי המשפט. הסכנה לחברה הישראלית היא גדולה. חברה שלא יודעת להכיל מגוון רחב של דעות, גם כשאין הסכמה, גם או בעיקר כשדעותיו של האחד מרתיחות את האחר, היא חברה בסכנה, חברה בהתפרקות. חופש הביטוי הוא ערך חשוב מאין כמותו, ואיום על חופש הביטוי הוא איום על החברה הישראלית והדמוקרטית. לא פחות מכך.
יצחק רבין נרצח כי הוביל דרך, כי חתר לשלום, כי היה מנהיג. מסוג המנהיגים שכבר אין לנו. רבין נרצח כי ההסתה העצומה שאנו זוכרים היטב הובילה את הרוצח לקום ולעשות מעשה שלא ייעשה. היא סימנה לו מטרה ונתנה לו הכשר.
כאותו נער מהכיכר, שבגר וגדל והפך למזכ"ל המפלגה שהייתה ביתו של רבין, לא יכולתי לתת יד לכך שהשנה לא נציין את אחד המאורעות הכואבים והמשמעותיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. לרבין המצביא, המנהיג והאדם, שטובת המדינה והעם הייתה תמיד לנגד עיניו, מגיע שנזכור אותו. הוא ראוי לכך. הוא ומורשתו. אך יותר מכך, ראוי וכדאי שנזכיר מדוע ולמה הוא נרצח. וזה לא מגיע רק לו, זה מגיע גם ובעיקר, לנו.
הכותב הוא מזכ"ל מפלגת העבודה וסגן יו"ר הכנסת