1. סלפי עם סופר־טנקר
הטור הזה נכתב כשחיפה בוערת. לוחמי האש נלחמים, ולנו נשאר להתפלל. טייסת הכיבוי המפוארת שהוקמה בשנת 2011, כמה חודשים לאחר השריפה בכרמל, לא מצליחה לתת מענה משמעותי, גם לא מטוסי הכיבוי שהוזעקו ממדינות שכנות. מי שעקב אחר תהליך הקמת הטייסת הזו, לא מופתע. הוא היה עקום מהרגע הראשון. ריב הסמכויות בין חיל האוויר למשרד לביטחון הפנים למשטרה ולמשרד הפנים ולכיבוי אש ומי לא, הטעויות בבחירת המטוסים ובקנייתם, הוויכוחים על תורת הלחימה, האימונים ודרך ההפעלה - ומה לא. היה גם דוח מבקר המדינה בנושא. בשורה התחתונה, הטבלה אינה משקרת.
הטייסת לא נתנה השבוע מענה לאירוע שריפה משמעותי. לא באשמת הטייסים או שאר הנושאים בנטל, כי הם נתנו את הנשמה, סיכנו את עצמם ועבדו מסביב לשעון. בגלל הלוגיסטיקה, הבירוקרטיה והעזובה שמסביב. מתברר שכדי להילחם באש לא מספיק לארגן הזדמנויות צילום והכרזות בומבסטיות. צריך גם לדעת לעבוד נכון, ביעילות ובמקצועיות. לחלק פחות קרדיטים ולהביא יותר מטוסים. ליצור מענה לשעות הלילה. כל זה לא נעשה.
אם אינתיפאדת האש שאנו חווים עכשיו היא פרומו למה שעלול לקרות כאן במקרה של עימות בחזית הצפונית, הרי שהחזרה הכללית נכשלה כישלון חרוץ. אולי טוב שכך. זוהי נורת אזהרה מהבהבת בגודל של ירח. בעשור האחרון שוקדת מערכת הביטחון על הכנת העורף הישראלי למה שצפוי לו במקרה של מלחמה מול חיזבאללה (ואולי גם איראן). מדברים על למעלה מאלף רקטות וטילים ביום, על הרס בממדים שטרם נצפו כאן, על שדות תעופה של חיל האוויר תחת אש, על כאוס. עכשיו, תארו לעצמכם שזה קורה בקיץ, כשהכל יבש ונפיץ ודליק ויש רוח. במקרה כזה, המדינה כולה תבער. טייסת כיבוי של 14 מטוסים שאינם פועלים בלילה, תיבלע כטיפה בים של להבות, ולא יעזור שום תעלול או צילום סלפי עם סופר־טנקר. לפעמים צריך פשוט לעשות עבודה ולהשקיע כסף. לפני שחיפה תישרף, לא אחרי.
עוד לא ברור לגמרי כמה מהשריפות שפקדו אותנו השבוע מקורן בהצתה, ועוד אין אימות לחשש שההצתות באו על רקע לאומני. יחד עם זאת, לא חסרים סימנים מעידים. אז בהנחה שהיו לנו השבוע לא מעט מחבלי אש, כדאי להבהיר כמה דברים: ישראל לא נשרפת. היא לא נשרפה בעבר, והיא לא תישרף בעתיד. יכול להיות שזה קצת מתסכל אתכם, אבל זה המצב. בכל פעם שניסיתם לשרוף את ישראל, היא יצאה מחוזקת, ואתם חלשים. הביטו סביבכם, על המזרח התיכון, על העולם הערבי, על מלחמת האסלאם. זוהי שריפה אמיתית. אתם מנסים, שוב, לייבא חלק מהברבריות הזו גם אל תוך המדינה היהודית היחידה בעולם, אבל גם הפעם תיכשלו. ואחרי שאתם מביטים סביב, תנו מבט במראה.
ואחרי שאמרנו את כל זה, אסור לשכוח ולו לרגע. רובם העצום, המכריע, של ערביי ישראל הם אזרחים נאמנים שהביטו השבוע כמו כולנו על הלהבות בעיניים כלות. יש מיעוט קיצוני שרוצה לשרוף כאן את הכל על כולנו ומי שיתן למיעוט הזה לערער את הדו קיום הישראלי שמתקיים למרות הכל (והוא מתקיים!), יבקיע גול לשערו הוא. אנחנו כאן ביחד.
2. הטבעתו של שייקה
השאלה שנשאלה מאז חשיפת פרשת הצוללות, תחילה בעמודים האלה בחודש אוקטובר ואחר כך בסדרת הפרסומים המדהימים של רביב דרוקר (שבראשה, חשיפתו של עו"ד דוד שמרון כאחד המתווכים שבחשו בעסקה), הייתה ברורה: מי עומד מאחורי החלפתו של שייקה ברקת, "אבי תוכנית הצוללות" הישראלית, איש האמון של המספנות שחיבר אותן לישראל ומלווה את הפרויקט כמתווך, כמטפל וכבייביסיטר צמוד מאז שנות ה־80? האם הגרמנים מאסו בו? האם הצד הישראלי יזם את ההחלפה המוזרה? מי נהנה מחילופי הגברי הללו?
אתמול חשפתי, יחד עם רביב דרוקר, קטעים מגרסתו של ברקת, כפי שסופרה למקורביו. זו הפעם הראשונה שנשמעה גרסתו של האיש, שלא נפגש או מדבר עם עיתונאים ותולדותיו שזורות במערכת הביטחון הישראלית ב־60 השנים האחרונות. כמה מילים על האיש: בן 82, מראשוני ובכירי חיל האוויר, אחד ממתכנני מבצע "מוקד", שחיסל את חילות האוויר של מדינות ערב במלחמת ששת הימים, שהיה גם מעורב בפרשת עריקתו של טייס מיג 21 עיראקי עם מטוסו לישראל. ברקת נחשב לזה ששכנע את נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, להיחלץ מאדישותו ולהורות על שיגורה של הרכבת האווירית שהצילה את מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים. הוא היה אז עוזר הנספח הצבאי בוושינגטון ונועד עם הנשיא לשיחה ארוכה, שבעקבותיה נפלה ההחלטה.
נסיבות שלא זה המקום לתארן הובילו אותו, לאחר שהשתחרר מצה"ל, לכיוון הים. הוא יצר קשר אישי מספנות הגרמניות והפך לבן בית בגרמניה. תקופה מסוימת התגורר ברקת עם משפחתו בבון ובמקומות אחרים בגרמניה. מכאן ועד עסקת צוללות עם ישראל הדרך הייתה קצרה. ברקת הפך לגשר שחיבר את הגרמנים לישראלים, והוא מכונה, בצדק, "אבי הצוללות" הישראלי. הקשר הזה נמשך למעלה מ־20 שנה. הגרמנים ראו בברקת אחד משלהם. גם הישראלים. הוא הפך לאיש ששום דבר לא מתקדם בלעדיו, ישראל קיבלה שלוש צוללות ראשונות, חתמה על שתיים נוספות, וברקת דאג שלחוזה תוכנס גם אופציה לצוללת שישית. אבל אז קרה משהו. הוא קרה זמן קצר אחרי שבנימין נתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה בשנת 2009. הנה גרסתו המלאה של ברקת, כפי שסופרה למקורביו: "שנת 2009. יום אחד, אני במספנות ומגיעה הודעה שמפקד חיל הים הישראלי, אלי (צ'ייני) מרום, מגיע לביקור. מנכ"ל המספנה, וולטר פרייטג, שאל אותי 'איך מארחים אותו?'. אמרתי שניקח אותו לארוחת ערב. כך היה. זה היה ביקור ראשון של צ'ייני במספנה והתנהגנו בהתאם. נקבעה שעה במסעדה טובה. כולנו הגענו. צ'ייני איחר למעלה משעה. למרות שהגרמנים לא רגילים לאיחורים, כולם המתינו בסבלנות. איך שהגיע, נתן בי מבט. 'מה הוא עושה כאן?', שאל. המנכ"ל פרייטג אמר לו 'מה זאת אומרת, שייקה הוא חלק מהפרויקט'".
"זמן לא רב אחרי זה הגיע פרייטג, מנכ"ל המספנות, לביקור בארץ. אני, כרגיל, הייתי צמוד אליו מהרגע הראשון. לוקח אותו מהשדה, מביא למלון, מסיע מפה לשם. נקבעה לו פגישה עם מפקד חיל הים צ'ייני. הגענו לקריה. היה שם גם א', שהיה ראש מנה"ר (מנהל הרכש). התכוננו לעלות לצ'ייני ביחד, אבל פתאום הגיע מישהו שהיה פעם ראש מספן ציוד (רמצ"ד) בחיל הים, אבריאל בר יוסף. הוא אמר לנו שהגיע הזמן לעלות לצ'ייני, אבל מפקד חיל הים ביקש שאני, שייקה ברקת, לא אגיע. פרייטג היה בהלם. הוא אמר שהוא לא מתכוון להיכנס לפגישה בלעדי. אבריאל התעקש. א' אמר 'תעזבו, חבר'ה, בואו נעלה'. אני הבנתי את המצב ואמרתי לחברים שאני לא אעלה. חיכיתי למטה. כשפרייטג ירד מהפגישה, הוא היה חיוור ואמר לי שנאמר לו במפורש על ידי צ'ייני שאם המספנות רוצות להמשיך לעשות עסקים עם ישראל, כדאי שיחליפו את שייקה ברקת. אם לא, נמצא מספנות אחרות".
גרסתו של ברקת מוצלבת על ידי כמה משותפי הסוד. כולל העובדה שבפגישה אצל מפקד חיל הים כבר הועלה שמו של המתווך שיחליף את שייקה ברקת: מיקי גנור.
מהפגישה בקריה עם מפקד חיל הים אמור היה פרייטג, מנכ"ל המספנות, לנסוע לפגישה עם שר האוצר בירושלים. גם הפעם נמנע מברקת, האיש שהמציא את עסקת הצוללות, להצטרף. זו הייתה הוראה חד־משמעית. את ההוראה נתנו, לדברי ברקת, צ'ייני ושליחו, בר יוסף. פרייטג המשיך להתעקש. "אני לא נוסע בלי שייקה", אמר. ראש מינהל הרכש מלמל ש"הם משוגעים לגמרי". אבל ברקת לא התעקש. הוא היה כבר בן מעל 75, שבע ימים ועלילות. "סע, וולטר, סע לירושלים", אמר למנכ"ל, "אני אחכה לך במלון". מדרכו חזרה התקשר פרייטג לברקת והזכיר לו שיש לו המפתח לחדר. "כנס, חכה לי בחדר שלי", ביקש. כשחזר, היה פרייטג המום ונסער. "הם משוגעים", סיפר לברקת. התברר שלא רק שבחיל הים מתנים את המשך ההתקשרות עם המספנה בהחלפת המתווך לאלתר, אלא שלמתווך החדש יש דרישה: הוא דורש 5% עמלה (כמעט כפול מהעמלה הקודמת ששילמה המספנה למתווך). ברקת נדהם אף הוא. תגובת מיקי גנור: "הנושא נמצא בבדיקה ולכן אין ביכולתי להתייחס לדברים".
בינתיים הם ירדו לארוחת ערב שתוכננה מראש עם מפקד חיל הים. שם, בארוחה, זכה ברקת לפגוש בפעם הראשונה את מיקי גנור. התברר שהוא היה בפגישה של פרייטג עם שטייניץ, ולא רק הוא. גם האלוף צ'ייני הגיע לכנסת, וגם אבריאל בר יוסף. שלושתם ישבו אצל שר האוצר וסיכמו להמשיך את התקשרות הצוללות, לתפארת מדינת ישראל, רק עם מתווך חדש. במהלך ארוחת הערב, סיפר פרייטג לברקת, שהתבקש לצאת רגע החוצה לטיול קצר עם אחד המשתתפים הבכירים בארוחת הערב. "תחכה לי בחדר", ביקש ממנו. ברקת עשה כן. כעבור עשר דקות פרייטג הגיע. "הם משוגעים לגמרי", הפטיר, "הם שוב הדגישו בפני שאם אתה נשאר, לא יהיו עסקים".
ברקת הבין את המצב. "אני כבר מבוגר", אמר לפרייטג, "אני בגיל פרישה, תמשיכו, אין בעיה, אני את שלי עשיתי וחלום הצוללות התגשם. אין לי טענות". פרייטג זרם. לא הייתה לו ברירה. וכך, בתוך יממה אחת, הותז ראשו של שייקה ברקת, שהגה ויילד את עסקת הצוללות מיומה הראשון, ובמקומו הובא מיקי גנור. במקרה כזה, צריך לחפש את המניע. למה היה צריך להחליף את ברקת? הרי לא היו שום בעיות בין ישראל לגרמניה. להפך. העסק זרם ושני הצדדים היו מאוד מרוצים. וזה לא שהמספנות ביקשו לשדרג את איכות התיווך עם ישראל. להפך, הרי גנור עצמו היה מתווך נדל"ן, מחוץ לברנז'ת תיווך נשק או אמצעי לחימה. מישהו שבא משום מקום.
עכשיו, שימו לב מה קרה מאותו יום והלאה: זמן קצר אחרי החלפת המתווכים החליט נתניהו שהוא רוצה צוללת שישית, הפעיל את אהוד ברק, שכפה צוללת שישית על צה"ל ועל חיל הים. זאת, למרות התנגדותו של הרמטכ"ל אשכנזי והתנגדותו של מפקד חיל הים צ'ייני. אבל זה לא נגמר כאן: אחר כך החליטו לרכוש ארבע ספינות משמר לאסדות הגז מהמספנה הגרמנית, אף על פי שיצא מכרז בינלאומי בנושא, שהגרמנים כלל לא ניגשו אליו. ואחר כך ניסו לשכנע את צה"ל לקנות שתי ספינות נגד צוללות שאף אחד לא צריך, באמצעות אותה מספנה. ואחר כך ניסו להעביר את תחזוקת הצוללות לידי הגרמנים, שזה עניין תמוה למדי. אין מדינה שמעבירה את אחזקת הנשק האסטרטגי שלה לידיים זרות. והשיא הגיע בחשיפת "מעריב" מהחודש שעבר, על עסקה לרכישת שלוש צוללות נוספות. זה לא שצה"ל מתנגד לעסקה הזו. היא הוצגה, הפעם, כעסקה להחלפת שלוש הצוללות הראשונות, כשיתיישנו. הבעיה היא, שהן יתיישנו בשנת 2030. למה לחתום עכשיו? מישהו מנסה כאן לממש משהו כמה שיותר מהר?
בואו נצא מנקודת הנחה שאין מצב שבנימין נתניהו גזר קופון מכל העסקאות האלה. זה לא שאין לנו נשיא וראש ממשלה בכלא, אבל לשם הדיון בואו נקבע שאנחנו לא שם. השאלה היא, מה קורה עם החבורה שמקיפה אותו. יותר ויותר מתברר שהאיש לא ידע, לא שמע, לא הבין. הם לא דיברו איתו, איש לא התייעץ איתו, הוא לא בלופ של העניינים. אם נתניהו לא יודע שדוד שמרון מתווך בעסקת הצוללות שהוא מקדם, אז נתניהו איבד שליטה. הוא לא מנהל, מנהלים אותו.
דוד שמרון, שמנהל את כל ענייני הפנים של המשפחה, בונה קואליציות ומנהל מו"מים רגישים עבור ראש הממשלה כבר שנות דור, הכחיש כי דיבר עם גורם מדינתי ישראלי כלשהו בעניין המספנות. רבע שעה אחרי זה נתפס "על חם" מדבר גם מדבר, ומפציר וגוער ביועץ המשפטי של משרד הביטחון, ומזכיר גם את שמו של נתניהו כמי שדרש "לבטל את המכרז הבינלאומי לרכישת ספינות משמר". העסק הזה מסריח מהראש, וגם מהזנב. ועדיין, זה לא מספיק לכבוד היועץ המשפטי לממשלה כדי להורות למשטרה לחקור. אין, לדבריו, "חשד סביר" לשום דבר.
3. שלטון העו"דים של נתניהו
בשבוע שעבר תוארה כאן פעולתה של ה"לה פמיליה", הקבוצה המשפחתית המצומצמת שמנהלת את המדינה. בנימין, יאיר ושרה נתניהו הם קובעי המדיניות (לאו דווקא בסדר הזה), ואילו עורכי הדין דוד שמרון ויצחק מולכו על צד הביצוע. שמרון הוא בן דוד של נתניהו, מולכו הוא גיסו של שמרון. הכל נשאר במשפחה. במשך שנות דור, השניים האלה הם המוציאים והמביאים של כל מי שרוצה להשיג משהו במדינה הזו, לקצר הליכים, לפתוח דלתות, לפרוץ סתימות. יש מאות דוגמאות, עסקאות, פגישות ומזימות שנרקמו שם.
הנה דוגמה קטנה: בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה בשנות ה־90 הייתה ציפי לבני מנהלת רשות החברות (מינוי של אביגדור ליברמן). מנכ"ל משרד ראש הממשלה ביקש מלבני להיפגש עם קבוצת יזמים אמריקאים שמתעניינים בהפרטת חברת החשמל ומשק החשמל בישראל. לבני הסכימה, הפגישה נקבעה. המשקיעים, חברת אנרגיה אמריקאית ענקית, ביקשה לקבל את הסיפור בלי מכרז. לחסוך את כל הבירוקרטיה והתחרות שכרוכות בזה.
הפגישה התקיימה בלשכתה של לבני, בקומה החמישית במשרד ראש הממשלה. מהחלון נשקף בית המשפט העליון. לבני חיכתה שקבוצת המשקיעים תסיים להציג את הצעותיה, ואמרה להם: תסתכלו מהחלון. יש כאן ממול מבנה גדול, יש כאן סמל משולש מעליו. זה בית המשפט העליון של מדינת ישראל. לא יהיה כאן שום דבר ללא הליך תקין ומכרז. נקודה. הפגישה הסתיימה. עורך הדין שהביא את האנשים ללבני, וגם נכח בפגישה, היה דוד שמרון. נתניהו הוא זה שביקש שתקבל אותם. כך זה מתנהל לאורך השנים עם שמרון, וגם עם מולכו. כשנתניהו היה שר האוצר, הפגיש אותו שמרון עם אנשי "גזפרום", ענק הגז הרוסי. וגם נכח במפגש.
אפשר להמשיך עם הדוגמאות הללו עוד הרבה. אבל נדמה לי שהעיקרון מובן. עו"ד מולכו חשוף לכל הסודות הכמוסים ביותר בישראל. הוא יושב בישיבות קבינט, הוא יושב במפגשים כמוסים עם מנהיגים זרים, הוא אחראי ליחסים עם ארה"ב, הוא מנהל מו"מים רגישים עם הירדנים, המצרים ועוד רבים שאי אפשר לספר עליהם. הוא לא עומד בשום קריטריון ממלכתי, הוא מקדם במקביל את עסקיו הפרטיים המשגשגים, הוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד, הוא לא עובד ציבור אבל בידיו מופקדים הנכסים היקרים ביותר של הציבור.
למצב הזה אחראי בנימין נתניהו אחריות מלאה. הוא הגה ויזם אותו. כדי לאפשר אותו, פירק נתניהו את השירות הציבורי, פגע בפקידי הציבור, פיזר את הסמכויות לכל עבר והפך את משרדי הממשלה לבדיחה. את הכל הוא מנהל דרך אותם מולכו ושמרון, ועכשיו הוא טוען שלא ידע ולא שמע ולא ראה.
ההשתלטות הזו של שני עורכי דין פרטיים, עם פרקטיקה משגשגת, על דלת הכניסה והיציאה של הממלכתיות הישראלית, היא נושא לוועדת חקירה ממלכתית. למה ועדת חקירה? כי חקירת משטרה לא תהיה. על פי גורמים בכירים במערך אכיפת החוק, היועמ"ש גמר אומר להגן על ראש הממשלה בגופו.
לפני התגובות, כמה תובנות: שר האוצר דאז, יובל שטייניץ, נשבע בנקיטת חפץ (שאינו ניר) שלא ידע ולא שמע ולא היה שותף לקנוניית ההחלפה של המתווך ברקת במתווך גנור. אני נוטה להאמין לו. סביר להניח ששטייניץ היה משוטה בסיפור הזה. יש לו מערכת יחסים רבת שנים עם אבריאל בר יוסף, ויכול להיות שבר יוסף ביקש להדגים בפני מנכ"ל המספנות את מוטת השליטה שלו בצמרת הממשל הישראלי דרך פגישה מהירה ויעילה אצל שר האוצר. בר יוסף, כאמור, מכחיש הכל.
הבעיה היא שלשכת שטייניץ דווקא אישרה שהתקיימה בכנסת פגישה בנוכחות מפקד חיל הים, בר יוסף וגנור. בר יוסף מכחיש וחייבים להדגיש כי צ'ייני מכחיש בתוקף שאי פעם היה בפגישה בלשכת שר האוצר שטייניץ בכנסת. לדברי צ'ייני, הוא משוכנע מעל כל צל של ספק שלא נטל חלק בפגישה כזו.
הגענו לאלוף צ'ייני. בחלומותי הגרועים ביותר לא ראיתי סיטואציה שבה מפקד חיל הים הישראלי בוחש בעניינים כאלה, שבהם החוקיות גבולית, אם בכלל.
מצד שני, כבר היה ראש להק ציוד בחיל האוויר בבית סוהר (תא"ל רמי דותן). האלוף מרום צ'ייני הוא אדם רב זכויות. ביטחון המדינה חב לו חוב גדול. הוא היה קצין נועז ורב מעללים (אם כי הסתבך בכמה קטנות). לזכותו עומדת התנגדותו התקיפה לצוללת שישית בזמנו. אם הוא שותף לקומבינה של מיקי גנור ואם הוא מקבל את חלקו, למה מנסה לטרפד צוללת שישית? שאלה טובה.
צ'ייני לא מואשם כאן בשום דבר מסוים. יכול להיות שהייתה לו סיבה עניינית להדיח באבחה פתאומית את ברקת, שאותו כלל לא הכיר, ולהביא במקומו את גנור. צריך להוסיף שהוא גם התנגד לרכישת ארבע הספינות מהמספנה הגרמנית. מי שצריכה לספק תשובות לשאלות הללו היא המשטרה, אם וכאשר יואיל היועמ"ש לתת לה את הכלים לכך.
מה שאני לא מצליח להבין, זה מדוע צריך סוכנים ומתווכים בעסקאות מהסוג הזה? למה גורמים עסקיים צריכים לגזור קופון ברכש צוללות מגרמניה? מי המציא את השיטה הזו? מדובר בקומבינה מושחתת ומשחיתה, פרצת ענק שקשה לא לעבור דרכה, בדרך לכסף הגדול. אם תקום כאן אי פעם ממשלה שתכריז מלחמה על השחיתות, החוק הראשון שצריך להעביר הוא חוק השולל תשלום אתנן כלשהו למתווך כלשהו מצד כלשהו (לא הקונה ולא המוכר) בעסקאות ביטחוניות שבהן מעורבת המדינה.
אה, ועוד משהו: בכירי מערכת הביטחון צריכים להיות פסולים לכל ימי חייהם בענייני רכש נשק או אמצעים ביטחוניים. נקודה.
תגובתו של אליעזר מרום: "מילאתי את תפקידי כמפקד חיל הים כשביטחון ישראל הוא השיקול היחידי שעומד לנגד עיני. התנגדתי נחרצות לרכישת צוללת שישית בעת שמיקי גנור היה נציג המספנות ואף שלחתי מכתב שמתנגד לרכש זה למקבלי ההחלטות העוסקים בנושא. במהלך כל שירותי לא קיבלתי אף החלטה לרכש מהמספנה שאותה ייצג מיקי גנור, ההפך הוא הנכון. כל שאר הטענות הן מכלול של השמצות, בעוד שהשיקול הביטחוני הוא היחיד שעמד ועומד לנגד עיני".
עוד נמסר מטעמו של צ'ייני, כי "מפקד חיל הים לשעבר חוזר ומדגיש כי לא נכח בפגישה בכנסת במשרדו של שר האוצר בשנת 2009, בניגוד לנטען. אין אמת בידיעה הזו והיא גורמת נזק רב לצ'ייני. אנו מצרים על הפרסום הזה".
מאבריאל בר יוסף נמסר בתגובה: "העובדות המופיעות בשאלתך אינן נכונות. למר בר יוסף לא זכור כלל שהשתתף אי פעם בפגישה אצל מפקד חיל הים עם מר פרייטג. בכל מקרה, אין שחר לטענה שהוא דרש שמר ברקת לא ישתתף בפגישה. בשום פגישה אחרת גם לא דרש ולא שמע מישהו אחר דורש את החלפת הנציג הישראלי. גם הנתון שלפיו ידע או שמע על דרישת שכר הטרחה של גנור ממנכ"ל החברה הגרמנית מופרך".
תגובתו של השר יובל שטייניץ: "לא זכורה הפגישה המדוברת. מעולם לא ידעתי על תפקידיהם של ברקת או גנור כמתווכים בעסקאות רכש מול מערכת הביטחון, דבר שאליו נחשפתי לראשונה רק עם הפרסומים בכלי התקשורת בימים האחרונים. תמיכתי החד־משמעית בהתעצמות חיל הים בספינות ובצוללות ידועה זה כ־20 שנה, עוד לפני תקופת כהונתי כיו"ר ועדת חוץ וביטחון, ובאה לידי ביטוי בעשרות מאמרים וראיונות".