אוי לאוזניים ששמעו ולעיניים שכך ראו את הביזיון שנעשה שלשום למשפחות השכולות של חללי מבצע קדש, שהגיעו לטקס האזכרה בהר הרצל בירושלים ועברו מסע ייסורים מבזה ומקומם. זה החל משעת הטקס, שנקבעה בהזמנות למשפחות לשעה 11, אבל במציאות נדחתה לשעה 12, עובדה שאילצה את הבאים להמתין שעה ארוכה בתת־תנאים, וזה המשיך בכך שהבאים לטקס, חברים לנשק ובני משפחותיהם של חללי מבצע קדש מקרבה ראשונה, שהם במקרה הטוב בני 80 בימים אלה, אולצו ללכת כברת דרך ארוכה ומתישה בבית הקברות עד למקום הטקס. רבים מהבאים לטקס שהתקשו ללכת ביקשו הסעה ונענו בשלילה. בני המזל ביניהם זכו לטרמפ במכוניות פינוי האשפה במקום. נוסף על כך, הם נאלצו לעבור בדיקות אבטחה משפילות, ובהןחליצת נעליים.
יהיו מי שיהיו אותם גורמים שהופקדו על קיום הטקס הזה, ברור שמחשבה והיגיון לא הנחו אותם. הרי מי שמארגן טקס כזה בלי להביא בחשבון שרוב משתתפיו הם אוכלוסייה מבוגרת מאוד, שמתקשה ללכת ולעמוד, הנו מנותק מהמציאות. בצדק רב הביעו המשתתפים בטקס תרעומת על היחס וההתנהלות של הגורמים הממלכתיים בטקסי האזכרה של חללי מבצע קדש.
בשירותי הצבאי בגייסות השריון יום הזיכרון לחללי מבצע קדש צוין ב־29 באוקטובר, יום תחילת המבצע. קראו לזה אז "יום הגיס", יום מקודש שבו כל יחידות השריון בצה"ל לבשו חג וכיבדו את הנופלים במלחמה בטקסים שנערכו בבסיסים ובבתי הקברות. בערבו של "יום הגיס" נערכה עצרת השריון, שהייתה גולת הכותרת של יום הזיכרון לנופלים. יום זה נחקק היטב בזיכרוני גם בשל ההשתתפות ב"מקהלת גברי השריון", שבה השתתפו 300 לוחמים ששרו בלהט עם סולנית "מקהלת צדיקוב" נעמי לוי את השיר "אחרי השקיעה בשדה" בניצוחו של זיקו גרציאני המנוח.
לאורה של אותה מלחמה ינקנו אז את תורת חש"ן (לוחמת השריון). רחובות ברחבי מדינת ישראל קיבלו בגאון את שמה של אותה מלחמה ושל הנופלים בה. אלבומים, ספרים ושירים העצימו את הניצחון ואת משמעות המלחמה ותוצאותיה אחרי שנים קשות של פעולות טרור יומיומיות של ה"פדאיונים".
מבצע קדש היה אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בעיצובו של צה"ל כצבא חזק ומודרני. מעבר לעובדה שזו הייתה המלחמה שבה הוצנחו לראשונה לוחמי צה"ל (ונכון להיום גם האחרונה) בלב המערך המצרי המבוצר בסיני, במבצע קדש גיבש צה"ל את תיאוריית המלחמה העתידית שלו, שהתבססה על עוצמתו של השריון. במלחמה הזו נזרעו זרעי הניצחון הגדול והמרשים של צה"ל במלחמת ששת הימים; באותה מלחמה עוצבה והתגבשה צמרת הפיקוד שהובילה את צה"ל ביוני 1967 לניצחון ההירואי.
177 הנופלים ומאות הפצועים של המלחמה הזאת הותירו שכול כבד במדינת ישראל הקטנה של אותם ימים, אבל לצד זה הורישו מורשת קרב מפוארת, שלא זוכה כאן להערכה מספקת ולכבוד הראוי.
שורות אלה מופנות בעיקר לאלה שהיו אחראים לטקס המביש שנערך שלשום בהר הרצל. קצת ידע, הבנה ובעיקר מחשבה היו מונעים הרבה כאב לב ומפח נפש מהמשפחות ומחברים לנשק, שהולכים ומתמעטים לצערנו משנה לשנה.
יהיו מי שיהיו אותם גורמים שהופקדו על קיום הטקס הזה, ברור שמחשבה והיגיון לא הנחו אותם. הרי מי שמארגן טקס כזה בלי להביא בחשבון שרוב משתתפיו הם אוכלוסייה מבוגרת מאוד, שמתקשה ללכת ולעמוד, הנו מנותק מהמציאות. בצדק רב הביעו המשתתפים בטקס תרעומת על היחס וההתנהלות של הגורמים הממלכתיים בטקסי האזכרה של חללי מבצע קדש.
בשירותי הצבאי בגייסות השריון יום הזיכרון לחללי מבצע קדש צוין ב־29 באוקטובר, יום תחילת המבצע. קראו לזה אז "יום הגיס", יום מקודש שבו כל יחידות השריון בצה"ל לבשו חג וכיבדו את הנופלים במלחמה בטקסים שנערכו בבסיסים ובבתי הקברות. בערבו של "יום הגיס" נערכה עצרת השריון, שהייתה גולת הכותרת של יום הזיכרון לנופלים. יום זה נחקק היטב בזיכרוני גם בשל ההשתתפות ב"מקהלת גברי השריון", שבה השתתפו 300 לוחמים ששרו בלהט עם סולנית "מקהלת צדיקוב" נעמי לוי את השיר "אחרי השקיעה בשדה" בניצוחו של זיקו גרציאני המנוח.
לאורה של אותה מלחמה ינקנו אז את תורת חש"ן (לוחמת השריון). רחובות ברחבי מדינת ישראל קיבלו בגאון את שמה של אותה מלחמה ושל הנופלים בה. אלבומים, ספרים ושירים העצימו את הניצחון ואת משמעות המלחמה ותוצאותיה אחרי שנים קשות של פעולות טרור יומיומיות של ה"פדאיונים".
מבצע קדש היה אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בעיצובו של צה"ל כצבא חזק ומודרני. מעבר לעובדה שזו הייתה המלחמה שבה הוצנחו לראשונה לוחמי צה"ל (ונכון להיום גם האחרונה) בלב המערך המצרי המבוצר בסיני, במבצע קדש גיבש צה"ל את תיאוריית המלחמה העתידית שלו, שהתבססה על עוצמתו של השריון. במלחמה הזו נזרעו זרעי הניצחון הגדול והמרשים של צה"ל במלחמת ששת הימים; באותה מלחמה עוצבה והתגבשה צמרת הפיקוד שהובילה את צה"ל ביוני 1967 לניצחון ההירואי.
177 הנופלים ומאות הפצועים של המלחמה הזאת הותירו שכול כבד במדינת ישראל הקטנה של אותם ימים, אבל לצד זה הורישו מורשת קרב מפוארת, שלא זוכה כאן להערכה מספקת ולכבוד הראוי.
שורות אלה מופנות בעיקר לאלה שהיו אחראים לטקס המביש שנערך שלשום בהר הרצל. קצת ידע, הבנה ובעיקר מחשבה היו מונעים הרבה כאב לב ומפח נפש מהמשפחות ומחברים לנשק, שהולכים ומתמעטים לצערנו משנה לשנה.