בבוקר הרוח שוב הפילה את האוהל שלי. אתם יודעים איך זה, אוהל מנחוס, אבל אני לא מתלונן. צריך לדעת להתחיל מחדש. אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאעזוב את אשתי ואת שלושת ילדי ואגור בגינה בארלוזורוב, הייתי אומר לו שהוא משוגע, והרי מאז ומתמיד הייתי ידוע כאיש משפחה אחראי.
אני מרים את מוטות האוהל, חושב על ביתי הקודם במרכז הארץ, ומנסה להבין מה השתבש בדרך.
אין ספק. עשיתי טעויות בחיי. אבל אני רוצה להאמין שבאופן כללי הייתי אדם טוב. כולם עושים טעויות, זה מגיע עם הטריטוריה, אבל במקרים מסוימים, כמו במקרה שלי, אם מחשבים את כל הגורמים מבינים לבסוף שאין ברירה אלא להשלים עם העובדה שהחיים הידרדרו לנקודה שבה הם פשוט בלתי ניתנים לשיקום. שהמעשה האחראי היחיד שאפשר לעשות למען משפחתך הוא פשוט להיעלם.
המתחסדים והצדקנים שבכם ודאי מספרים שלהם זה לא יכול לקרות, שבניגוד אלי לא היו עוזבים הכל ובורחים. אולי, אבל תנו לי לומר לכם שמילת המפתח פה היא "נסיבות". כל אדם ונסיבות סבלו. והנסיבות שהביאו אותי לעזוב את משפחתי ואת חיי הקודמים היו בקלות יכולות להתפתח אצל כל אחד ואחד מכם. אז עד שתשמעו הכל, אני מציע שתדחו את השיפוט, כי אני משוכנע שלאחר מכן תסכימו איתי פה אחד שלא הייתה לי כל ברירה אלא לנהוג כפי שנהגתי.
אם הייתי מתבקש לסכם את כל צרותי במילה אחת, היא הייתה "חובות". בשנה האחרונה נקלעתי לחובות, בעיקר חובות לקרובי משפחה וחברים. אומנם קטנים, אבל כה רבים, עד שלא יכולתי לעמוד במרוץ המטורף להסדירם. מטבע הדברים כל חוב חדש הפך את קודמיו לקשים יותר להסדר, ואותי לפחות כשיר נפשית להתמודד איתם, עד כי בהדרגה כל משימה יומיומית הפכה עבורי לבלתי אפשרית משום שנערמה על גבי אינסוף משימות קודמות. אפילו מטלות פשוטות כמו ניקיון הבית, נהיגה או סתם לומר שלום לשכנה מהקומה השנייה הפכו להיות "עוד משהו שצריך לזכור לעשות".
עכשיו, הדבר הבאמת נורא בכל הסיפור הוא שכאשר לוויתי לראשונה בכלל לא הייתי צריך את זה, ואפילו לא רציתי בזה, פשוט לא היה לי נעים לסרב.
תבינו, חיי הקודמים היו טובים מכל הבחינות, ובמיוחד הקשר שלי עם אשתי. דמיינו לעצמכם, היינו שוכבים מחובקים בלילות, יכולתי להקשיב לה שעות. הייתי מנשק אותה ומספר לעצמי שאני בר מזל. שכל צער שעלול להגיע לדלת ביתנו יתגמד אל מול קולה הרך. טוב, כפי שאתם ודאי מתחילים להבין, טעיתי.
הכל התחיל לפני כשנה. בדיוק סיימנו לאכול ארוחת שישי אצל דודתי. היא שאלה אם לארוז לי אוכל בקופסת פלסטיק, ולראשונה בחיי אמרתי כן. בשום צורה לא ראיתי את עצמי פותח את המקרר ומחמם את האוכל של אתמול. אבל בכל זאת, האווירה הכללית בבית הייתה חיובית ולא רציתי להעכירה בסירוב. "תחזיר את הקופסה", היא חייכה. בתמימותי הנחתי שגם אם לא אחזיר, זה לא יהיה נורא, כי הרי זוהי רק קופסת פלסטיק.
בשבוע שלאחר מכן היא התקשרה לבקש את הקופסה. אני מוכרח לומר שלא היה לי מושג היכן היא. אני חושב שאשתי פשוט זרקה אותה לפח, אבל בכל זאת, אמרתי שאחזיר אותה. במהלך אותו השבוע, גם אמי הגיעה לביקור ובו מסרה לי קופסת פלסטיק עם תבשיל קובה ברוטב סלק שהכינה. "לילדים", היא אמרה. "תודה", חייכתי. הכנסתי את הקופסה למקרר וידעתי היטב שלא אפתח אותה, אבל שוב, לא רציתי לאכזב.
וכך, במשך החודשים צברתי עשרות קופסאות פלסטיק שלא רציתי בהן. חלקן נזרקו, ואלו שלא - נערמו בארון מתחת לכיור. היו שם קופסאות של כל אדם שאי פעם היה קרוב אלי. כאשר החלו רבים מקרובי להתקשר ולבקש את הקופסאות שלהם, גיליתי שאיני יכול עוד לשייך את עשרות הקופסאות שהצטברו לבעליהן, וזאת בהנחה שהן עדיין בארון ולא נעלמו. והרי זה מה שקופסאות פלסטיק עושות לעתים קרובות, הן נעלמות.
מכל מקום, עם הזמן הקופסאות בארון החלו להדיף ריח עבש וצבען הפך חלבי. הן התעקמו בצדדים ולחלקן אבד המכסה. הן הפכו לבלתי הולמות להחזרה.
בלילות הייתי עוצם עיניים ורואה קופסאות. בימים הטלפון צרח ללא הפסקה, ועל המסך הופיעו בזה אחר זה שמותיהם של נושי הפלסטיק. הדבר המתיש מכל היה לזכור מי ביקש מה, וכמה דחוף היה ההחזר לנוכח הזמן שחלף מאז ההלוואה.
הדאגות מילאו את תודעתי עד שלא נשאר מקום לשום דבר אחר. הפסקתי להקשיב לאשתי בלילות. הקשר בינינו פקע לאטו עד שבוקר אחד הגיעו מסמכי גירושים. כתוצאה מכך, מצבי הנפשי הידרדר אף יותר, איבדתי את עבודתי והפכתי לזר בעיני ילדי, שכבר לא זיהו את האדם אשר גידל אותם במסירות רבה ולפתע לא הצליח אפילו לחבקם.
אז ארזתי את חיי לתוך תיק קטן, וברחתי. ועכשיו אני פה, בארלוזורוב, וסוף–סוף יש לי שקט. לצד האוהל שלי אפילו תליתי שלט גדול: "הטרדה על רקע קופסאות פלסטיק היא תופעה שמגיעה לרוב בתי האב בישראל ובכל רגע נתון מאות אלפים נפגעים". כמו שאמרתי, אני לא מתלונן. וזה ודאי עדיף על מצבכם, הצדקנים והמתחסדים בעלי הדירות הגדולות. עם ארוחות השישי המרובעות שלכם, שעמוסות באוכל משמין שלעולם לא תאכלו, ושבסוף תכניסו לקופסאות קטנות שלוויתם בלי שבאמת הייתם צריכים. אתם עם הארונות המלאים בקופסאות על קופסאות, מלאות בדאגות. בניגוד אליכם, לפחות איני חי באזור דמדומים, עולם של חלומות.