עניין של חיים ומוות: מדינת ישראל ממשיכה לפשל בענק בנושא מיגון העורף

המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) במשרד ראש הממשלה אינה מתפקדת. משרד הביטחון לעומת זאת לא שולח את נציגיו לדיוניה וממדר אותה. זו בעצם עבירה על חוק המל"ל, אך למי אכפת. 

רוצים עוד? אין תכנית רב שנתית למצבי חירום. למעשה אין בכלל תכנית. אין מספיק מקלטים או שחלקם לא כשירים. זה תפקידו של פיקוד העורף. אך הוא אינו מתריע על כך בפני מקבלי ההחלטות ולכן מועל בתפקידו.

הרקטות הראשונות על הדרום שוגרו מעזה כבר ב-2004. חלפו מאז שתיים עשרה שנים וכל מה שקרה הוא רק הבטחות, הבטחות והבטחות של הממשלות למגן מוסדות חינוך ולבנות מקלטים. החלטות שרובן לא קוימו. 

כיפת ברזל אינה מסוגלת ליירט רקטות או פגזי מרגמה במרחק של עד שבעה קילומטרים. ולכן המיגון שהובטח לישובים חסרי הישע שנמצאים בטווח זה (למעשה הובטח למגן עד 15 ק"מ) הוא מציל חיים ולהיות כל ההבדל בין חיים למוות. למרות זאת מעט מאוד נעשה בעניין. 

מהדו"ח גם עולה הזלזול של הממשלה בבית המשפט העליון. גם זה לא חדש. הממשלה התחייבה לבג"ץ ב-2007 למגן את מוסדות החינוך בטווחים אלה. מה שמזכיר את הבדיחה המיוחסת לשר האוצר (וראש הממשלה) לוי אשכול: "נכון שהבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים".

במלחמת לבנון השנייה ב-2006 נורו כארבעת אלפים רקטות וטילים על צפון המדינה. כעבור שמונה שנים, ב-2014, שוגרו מעזה 3800 רקטות ופגזי מרגמה לעבר הדרום.

בעבר התריע המבקר על הליקויים, הפגמים, הכשלים והזלזול של ממשלות ישראל ומערכת הביטחון באזרחים, שמשלמים את שכרם של הפקידים והקצינים שנועדו לשמור עלינו. אז מה? אז הוא התריע. לא נעים לומר מה האחראים על ביטחוננו עשו עם הדוחו"ת שלו.  

גם הפעם שב המבקר ומתריע על מה שצפוי. במלחמה הבאה, כפי שמאשרים כל התרחישים של צה"ל, עלולה כל ישראל להיות עורף אחד גדול. כלומר - להיות חזית. בתרחיש הקיצון צפויים להיות משוגרים לעבר ישראל ביום יותר מאלף טילים, רקטות ופגזי מרגמה לעבר ישראל. הם היו מדויקים יותר, יישאו יותר חומרי נפץ וקטלניים יותר.

כל המבוקרים: משרד הביטחון, צה"ל, משרד ראש הממשלה מוציאים הודעות שבו הם שוב מבטיחים לקחת לתשומת לבם את הערות המבקר, להפנים, לתקן ולבצע. אל תאמינו להם. הם לא יעשו זאת. לא עולה להם (כמעט) כסף לפרסם הודעות. בשבילם זה רק מילים, מילים, ומילים. חיי האזרחים שווים בעיניהם כקליפת השום.