בזמן כתיבת הטור התכנסה ועדת השחרורים של קצב בפעם השלישית כדי להחליט אם נשיאה השמיני של מדינת ישראל ישוחרר בימים הקרובים מהכלא. עקשנותו של קצב ניכרת הן בחוסר נכונותו המוחלט להודות ולו בקמצוץ ממעשיו והן במאבק חדור אמונה לשחרור מוקדם. עקשנותו זו היא שתביאו ביום מן הימים שלא לשקוט על שמריו ולטהר את שמו על חשבון פגיעה בנפגעות ובמעמד הנשים בישראל. בהלך הרוח שמשתרש כאן לא מופרך כי יצליח במשימתו זו. הודאתו, לפיכך, היא קריטית.
בחוות הדעת של הוועדה של הרשות לשיקום האסיר נכתב בעניינו של קצב כי "לא חל כל שינוי בעמדותיו כלפי ביצוע עבירות המין שבהן הורשע, אך ניתן להתרשם מניצנים ראשוניים של הבנה לחלקים ולפגמים באישיותו, אשר הובילו אותו לכדי ניצול אחרים, פגיעה בהם ושימוש בכוחו הרב עת כיהן בתפקידי שררה. לטעמנו, מדובר בשינוי, גם אם מזערי, מבדיקתו הקודמת". צריך לקרוא שוב ושוב את חוות הדעת ולשפשף היטב את העיניים כדי להבין את הפארסה המתחוללת לנגד עינינו. אנשי המקצוע חפרו וחפרו בנפשו של קצב ובדוחק רב הצליחו להוציא כמה טיפות דלוחות של הכרה חלקית ועכורה שלו ברסיסי פגמיו. זה הספיק לשב"ס כדי לתמוך בשחרורו המוקדם.
אך השב"ס אינו עומד בדד ברחמנותו. יו"ר הקואליציה דוד ביטן, שרכות אינה בדיוק אחד מסממני אישיותו, נמלא חמלה אוהדת כלפי הנשיא לשעבר וטען בשבתרבות האחרונה כי יש לשחררו. יש אף אנשי תקשורת בכירים שטוענים זה זמן מה כי יש לגמור עם סאגת קצב ואין טעם במיצוי שבע שנות המאסר שנגזרו עליו. יש לתמוה היכן היו כל הרחמנים במקרה של אתי אלון שלא רצחה נפשות, אלא מעלה בכספים, ומאבקה להפחתת שליש נתקל בחומות בצורות.
אך מעבר לחוסר הצדק ההשוואתי, תומכי קיצור השליש לקצב בגישתם הרחמנית מציירים במודע או שלא את המתנגדים לקיצור העונש כברברים צמאי דם ונקמה או יותר נכון כברבריות. כך הם מסייעים ליצירתו של מסך עשן סביב העניין העקרוני. צונאמי ההטרדות המיניות שאנחנו נמצאים בעיצומו הנו סימן לרגרסיה במעמד האישה בישראל. גברים ונשים כאחד, שמתקשים להתמודד עם התופעות הנלוזות, מגיבים לא אחת בריאקציה המציירת את האישה כזדונית, נצלנית וזנותית.
הקושי הגדול של נשים להעביר את עדויותיהן נגד הח"כ מהבית היהודי לבדיקת פורום "תקנה" מחשש לחשיפה - מעיד אלפי מונים עד כמה נרתעות נשים בישראל 2016 מתיוג זה, שעתיד ללוותן כל חייהן. תיוג המהווה מחיר כבד שנוסף לפגיעה עצמה. חששן זה אף מתעצם לנוכח תרבות הפייק־ניוז הפושה במחוזותינו, שבה בקלות בלתי נסבלת שקר שרץ ברשתות החברתיות הופך לאמת.
ההודאה הנדרשת מקצב אינה, אם כן, משמשת סתם "להוציא לו את המיץ". במקום זאת, היא נועדה להבהיר מעל כל ספק סביר כי המתלוננות אינן מכשפות או נשים מסרסות עם קצף על השפתיים. הן נשים שהוא דחף את איבר מינו לגופן ללא רצונן או נפנף בו מול פניהן. הן נפגעות. קלישאתי ככל שיישמע, בואו נזכיר: מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים.