פרשת השבוע “וישלח” מתחילה בדרמה עזה של פגישת יעקב, החוזר מגלות של 20 שנה אצל דודו לבן בחרן, עם אחיו התאום עשיו, שמאיומי הרצח שלו נמלט לשם. סיפור שיבת יעקב טומן בחובו גם תובנות לדורות על יחסי ישראל והעמים שמפיקים ממנו חכמים ופרשנים. תמצית הסיפור: יעקב חוזר עם ארבע נשותיו וצאצאיו הרבים ורכוש גדול , ועדיין גם עם פחד מפני עשיו. הוא מתקין עצמו, כדברי חז”ל, “לדורון, לתפילה ולמלחמה” וממש מתרפס ומשפיל עצמו לפני עשיו. הוא שולח אליו שליחים להודיע “לאדוני לעשיו” על בואו, ואת עצמו הוא מכנה “עבדך יעקב”. בשובם, מבשרים השליחים ליעקב שאחיו הולך לקראתו ו-400 איש עמו, מה שמפחיד את יעקב עוד יותר.
ואז הוא שולח לעשיו מנחה ענקית של בהמות, שוב עם דברי התרפסות, ומכין את מחנהו למקרה של התנפלות אחיו ואנשיו עליו. כשהם נפגשים לבסוף, משתחווה יעקב שבע פעמים “עד גישתו אל אחיו”. וכאן מגיעה הדרמה לשיאה: “וירץ עשיו לקראתו וייפול על צווארו וישקהו ויבכו”. ה”וישקהו” הזה מודגש בתורה עם נקודות מעליו, ומשמעות הדגשה זו נתונה במחלוקת בין החכמים. כך למשל אומר רבי שמעון בן אלעזר: “מלמד שנכמרו רחמיו (של עשיו) באותה שעה ונשקו בכל לבו”, ואילו רבי ינאי חולק: “מלמד שלא בא לנשקו אלא לנושכו ונעשה צווארו של יעקב אבינו של שיש וקהו שיניו של אותו רשע”.
כך או כך, נלך לתובנות שונות שנלמדו מהסיפור. הנה הרש”ר הירש: “רגש אנושי טהור בקע מלבו של עשיו. עדות לכך: המילה ‘ויבכו’... כשהחזק מכבד את זכויות החזק, הרי אין כאן אלא פיקחות, אך בשעה שהחזק נופל על צווארי החלש ומשליך מידיו את חרב התוקפנות, רק אז מתגלה שצדק ואנושיות ניצחו בלבו”.
בעולמנו היום זה לא כל כך עובד. והנצי”ב מוולוז’ין כותב: “’ויבכו’ – שניהם בכו. מלמד שגם יעקב, נתעוררה עליו לשעה זו אהבה לעשיו. וכן לדורות: בשעה שזרע עשיו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשיו כי אחינו הוא”.
בין חכמינו יש המגנים את התרפסותו של יעקב לפני עשיו ואת עצם שליחת השליחים אליו. הנה מדרש רבה: “אמר לו הקב”ה (ליעקב): ‘לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו ‘כה אמר עבדך יעקב’?!” והרמב”ן בתובנה משלו: “ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו בידי אדום. כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים... והיא הייתה סיבת נפילתם בידם”.
אך יש גם תפיסה נגדית הרואה בהתנהגות יעקב דרך נכונה להתנהלות ישראל מול הגויים: “אמר ר’ יונתן: ‘כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם ותכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו וילמד הימנה תכסיסי פיוסים וריצוים’”. ופרופ’ נחמה ליבוביץ' מתרגמת זאת לימינו: “אין זו אלא דרך של פוליטיקה נבונה לדבר עם התקיף בלשון מתאימה ולוותר על כבוד מדומה למען השגת הישגים ממשיים”.
ואני מעז לערער: אם “לשון מתאימה” פירושה התרפסות והתבטלות, זה טוב אולי בגלות; לא מומלץ למדינה.