ייתכן שיש לי פתיל קצר בכל הנוגע למיסיונרים מכל דת שהיא. החל מאלה שמחלקים קומוניקטים בכיכר דיזנגוף המוגבהת זצ"ל על ישועתם של יהודים אוונגליסטים בעידן המודרני, ועד אלה שרצים אחרי עם שקית ובה תפילת הדרך ונרות שבת. לכולם אני מסרבת ברוב המקרים בנימוס עצבני קליל עד מתון. ובעצם, את נרות השבת אני תמיד לוקחת, מי לא צריך נרות?
ניסיתי לחשוב פעם מדוע תחושת מרמור, שלא לומר עצבובים קלים, מתרגשת באי-נוחות בבטני בזמן שמציעים לי ישועה כלשהי. הרי בשורה התחתונה אין מי שלא זקוק לישועה כזו או אחרת בעולם הזה. הייתי אמורה להיות שמחה, לא?
אני יכולה להבין מדוע חייכנותם ונחמדותם של האנשים הללו מתקבלות באופן מוזר ברחוב הישראלי הקפוץ, וייתכן שזו אחת הסיבות לאנטגוניזם המוחלט אליהם. לא פעם הרגשתי שלאנשים שמחים מדי אין זכות קיום במדינה הזאת, בטח שלא בתל אביב. את אמורה להיות זעופה וממורמרת ועם פרצוף של "תכף שמה פוסט עצבני בפייסבוק", שכותרתו "הטרדה במרחב הציבורי". אין דרך אחרת להסביר זאת, כי איזו סיבה יש לנו להתעלם מהם בהפגנתיות או לצרוח "מיסיונרים עופו לנו מהפרצוף", במקום לומר פשוט "לא, תודה"? האמת היא שאף פעם לא הבנתי מה כל כך נורא ב"לא, תודה". למה אני פשוט לא יכולה לומר את זה? באמת יש מישהו בעולם שיכול לכפות עלי משהו בניגוד לרצוני?
כתבתי לא מזמן על מודעות עצמית, והנה שוב היא נוחתת לפתחי באופן מאיר עיניים. פעם חשבתי שאני אישה נחמדה מאוד. מישהו שאל אותי אפילו אם משהו לא בסדר איתי, מכיוון שאני מחייכת כל הזמן. אני מודה שלאחרונה החיים דחקו אותי לכל מיני פינות אפלות, שבהן גיליתי שאני בעצם לא בנאדם כל כך סבלני כמו שחשבתי, ובוודאי לא "נחמד מדי" כקרדיט המוגזם שקיבלתי.
הבנתי את זה אחרי שהעירו לי לא פעם שאני לא נותנת לאנשים לסיים משפט אחד שלם ברצף, וכשהתנהגתי בוקר אחד באופן מרושע במיוחד כלפי מישהי מאוד חביבה שניסתה לתת לי עותק של תפילת הדרך או משהו בסגנון.
אבל היו לי תירוצים משלי. הבוקר ההוא החל בצורה הגרועה ביותר שיכולה להיות. שעון שלא מצלצל בזמן, נודניק שכיביתי בטעות. יש לי בסך הכל חצי שעה להתארגן וזה ממש לא מספיק לי, אבל בכל זאת אני מצליחה לצאת מהבית לפני שמונה וחצי ולתפוס בזמן את האוטובוס לעבודה. זהו יום המזל שלי, חשבתי כשראיתי את קו 289, שעובר פעם בשעה, כמעט ריק בשעה הכי עמוסה בבוקר.
התיישבתי בנחת, כשבאוזניות הייתה איזושהי הרצאה על כעסים ומשמעותם. הורדתי אפליקציית ספרים קוליים ושילמתי בטעות על קובץ מאמרי פסיכולוגיה שעוסקים בכעסים. פרויד היה עושה מהסיפור המקרי הזה מטעמים, אני העדפתי לנצל היטב את 40 הדולר ששילמתי בטעות על השטות הזאת במקום להתעצבן. "אבל זה חשוב לכעוס", אמרה הקריינית בדיקציה מדוקדקת, שהקריאה באטיות את הטקסט שלקוח ממוסף הפסיכולוגיה הכי נחשב בתחום החפירות. ואז, בדיוק כשהנחתי ראש על החלון הימני של האוטובוס, מפנטזת על כוס הקפה שאקנה בדרך, אמריקנו עם קצת חלב חם, ראיתי איש צועד לצד האוטובוס, שהתקדם באטיות בפקק, מפנה לעברי אצבע משולשת וממשיך בדרכו. זהו, הלך לי היום. מזל רע.
זה הזכיר לי שכשהייתי ילדה העדפתי לעקוף את הגינה שסימנה את הדרך המקוצרת לכיוון בית הספר ולבחור בדרך נטולת "החתולים השחורים, סימן למזל רע". רק לפני חמש שנים, כשחתול שחור הציל אותי באמצע הלילה מתקיפה של גבר שרדף אחרי באחת מסמטאות תל אביב, הפסקתי להאמין באמונות תפלות. אילו לא הייתי מפחדת כל כך מחתולים, אני מניחה שהייתי אוספת להקה שלמה מתחת לביתי ומטפחת אותם כמו אילנית, השכנה הרווקה המבוגרת של ההורים שלי.
כשירדתי מהאוטובוס הבנתי ששרשרת הנאחס דבקה בי לשארית היום. אצבע משולשת של הומלס, שבכלל התכוון למחות נגד השיטה הקפיטליסטית וכוונה אליי - נציגת המעמד הגבוה עם מעיל היוניקלו היקר. והייתי אני, שהמשכתי את שרשרת הנאחס לזו עם "תפילת הדרך", שבוודאי העבירה אותו הלאה למישהו אחר, כמו בפרסומת ההיא לקונדומים.
אני לא יודעת למה התכוון המאמר ההוא מהמגזין הנחשב "סייקולוג'י טודיי", על כך שזה חשוב לכעוס. ובאמת לא היה כל כך ברור על מי צריך לכעוס על מנת למקסם את חשיבותו הפסיכולוגית של הכעס. כך או כך, בסוף היום הנאחס פגשתי במעלית אישה זרה שאיחלה לי ערב טוב, שנה טובה וחג שמח ואז דחפה לי ברושור של ברכת העסק ליד. "קחי, זה יביא לך מזל", היא אמרה. ברור שלקחתי.