הייאוש. אתה קם בבוקר בביתך ששוכן בלבה של עיר אפרפרה, אחת מני רבות. יש כמוה בצפון הארץ, בדרום, בשפלה ובמרכז. היא אינה סואנת ותוססת כתל אביב, יוקרתית ומושקעת כסביון וכפר שמריהו, אין בה קודש וייחוד כבירושלים, וזו אפילו לא רמת השרון הבורגנית והדשנה. היישוב שלך סטנדרטי. בינוני. מי שגר בו התרגל לשכוח משאפתנות ותקווה. במרכזו קניון קטן שהוקם לפני כמה שנים. בני המקום משחקים בקבוצת הכדורגל המקומית והכושלת.



חנויות ירקות ומכולות שסחורה נמכרת בהן במחירים מופקעים ממלאות את הרחובות. כבישים רעועים ונטולי מקומות חניה מקשרים בין הבתים, וראש עיר חסר כישורים מכריז בקביעות על תחרויות שנתיות של אליפויות מתנ"סים ומרתון חלילית בקונסרבטוריון השכונתי. בבוא היום הוא יורשע בפלילים בעקבות מעורבות בעסקת נדל"ן מוזרה שהציבה בלב המרחב הציבורי מבנה ענק ובלתי מוסבר.



הדירה שלך קטנה. שלושה חדרים בלחץ. רצפות “סומסום" שהונחו בה בשנות ה־70 כבר מהוהות ומנופצות חלקית. השיפוץ שערכת לפני עשור נראה בסיומו רחוק ממה שהוצג במגזינים והבטיח הקבלן. טוב, למי יש כסף למה שמפרסמים שם? “חומרים איכותיים עולים ביוקר", הסביר לך השיפוצניק במשיכת כתפיים. “לא היה תקציב לזה אז הלכנו על סקנד בסט".



הבידוד שהקירות הישנים מספקים מחורבן. בחורף קר. בקיץ לוהט, והלחץ מחשבון החשמל מלווה תמיד. חלק ניכר מיומך מתבזבז על מרוץ כיבוי אורות ורכישת נורות חסכוניות. במקלחת עולה בקביעות ריח טחב. ירקת קלה מעטרת את הקירות. לחץ המים במקלחת חלש. בכל פעם שמתנקים, הזרם בקושי שוטף את הגוף. שולחן העבודה ישן. המחשב אטי, הכיסא שצמוד אליו עקום ומכאיב לגב. אין כסף. החשבונות קורעים.



הטיטולים, הפעוטון וההוצאות השוטפות גומרות. מחסלות. המיטה שבה אתה ישן קשה. המזרנים הטובים, הרכים והמפונפנים עולים הון, ואצלך בחדר השינה תקוע משהו שנקנה לפני שני עשורים, כשהיית סטודנט צעיר וזוגתך סטאז'רית לחינוך. כמה תקוות היו. מי בכלל חשב אז שזה ילווה כל כך הרבה שנים? ועכשיו כל בוקר קמים עם חוליות תפוסות וצוואר מרוסק.



הכסף. הכסף. החיסרון שלו מזמזם באוזן. מתי הוא הפך לכל כך משמעותי? היית ילד מוכשר, נער מלא הבטחות ועמוס חלומות. טיפש! לא חשבת נכון. היום נותרו רק הרהורים על ביטחון תזרימי ועו"ש מאוזן. זה לא שיש חרפת רעב או משהו, המקרר בסדר גמור. אבל הכל מלווה בלחץ כלכלי. שומרים. חוסכים מאוד. נזהרים בהוצאות. מביאים קופסה ובה תפוח אדמה ופיסת חזה עוף לעבודה. לא אוכלים בחוץ ואומרים לילדים "לא" שוב ושוב. "לא" על בגדי ספורט חדשים. "לא" על חופשה משפחתית. "לא" על פסטיגל בחג. והלב נשבר כי הילד בוכה.



צועדים לעבר הרכב. מודל יפני ישן מחכה בחניה שתפסת אחרי שיטוט לילי וארוך בסמטאות. האוטו מפוצץ בדפיקות פח. המתלים של הדלת חורקים בכל פתיחה. האגזוז מעשן. כשהיית בתיכון היה לך ברור שבבגרותך תנהג במודל ספורט אל עבר השקיעה במונטה קרלו, והנה נתקעת עם טרנטה בהתהוות. בצמתים אתה סוגר חלון עד למעלה. מתעסק בנייד, ברדיו, בניירת, העיקר לא להביט החוצה. להימנע מקשר עין. שלא יראו את הכישלון. הריח בפנים חריף. ניסית להסוות אותו בעשרות עצי קוקוס ולימון שנתלו על המראה, אבל שום דבר לא מפיג את סירחון הבינוניות. הפקקים איומים.



חזית האייפון הישן שלך, שמפגר בשלושה דגמים אחרי המודל הנוכחי, מרוסקת. מסך חדש הוא הוצאה כבדה. יש סדרי עדיפויות. ווייז מסביר שרק עוד 40 דקות תגיע לעבודה. גשם. הווישרים הישנים מרעישים, והצמיגים מייללים בכל עצירה. מאחור מורכבים ברישול שני מושבי תינוקות שקנית מיד שנייה.



תערובת של במבה ויוגורט מתמזגת בריפוד הקרוע. אשתך על הקו. היא כועסת. גם לה קשה. הבית מבולגן, הילדים עם חום גבוה, והיא לא עובדת כבר חצי שנה. פוטרה. אתמול סיפרה לך שהפסיקה לחלום. הכל מרודד למציאות קשוחה. בלי אופציה לדמיין. שר האוצר שהבטיח שידאג לך שכח. אתה לא באג'נדה שלו. הוא משייט עם טייקוני גז ועושה קולות של אדם עממי. בינתיים הכל יקר ומתייקר. הדלק, החשמל, המים, הגז והאוכל. בא לך לבכות, אבל יש יום עבודה.



העולם שייך למתכנתי־על, ספינולוגים מתוחכמים וילדים של משפחות עשירות שחגים במטוסים פרטיים. כמה הם שונים מאיתנו. לך יש שערות בגב, קרחת על הראש וחולצת כפתורים ישנה של זארה. אתה מפנטז על הערכה מהסביבה, מהמשפחה, מאשתך ובעיקר מעצמך - ואין. עברת לימודים קשים, עבדת בלי סוף, השקעת והיית אזרח טוב.



לא עזר. באמצע שנות ה־40 לחייך הכל תקוע. ההעלאה האחרונה במשכורת שקיבלת לפני שנתיים כנראה הייתה האחרונה בחייך. ההכנסה לא תזוז יותר, רק תרד, ולא שהיום היא משהו. העמדה שהגעת אליה סופית. אי אפשר לשנות. לאט־לאט מתמוססים לתוך תהום של ריק. האופטימיות נקברת. החיות נעלמת. העתיד והתקוות מאחוריך. יותר טוב מזה לא יהיה, וגם זה לא משהו. אם כך המצב, בשביל מה להמשיך? לאן הולכים מפה? רק לעבר הייאוש. זהו העתיד. הדבר הכי קשה בחיים הוא לא הכישלון אלא ההכרה שהמציאות בלתי ניתנת לשינוי ושבעצם, כבר נכשלת.