בואו ניגש ישר לשורה התחתונה. אני לא מאמין למילה שיוצאת מיחידת דובר צה"ל, תחת פיקודו של האלוף מוטי אלמוז. לאף מילה.
פעם, בעבר הרחוק, דובר צה"ל היה עסוק בעיקר בתיווך של מידע על מה שמתרחש בתוך הצבא - מבצעים, היתקלויות, נפגעים, הרוגים, תאונות - לציבור. אלמוז - שגם אם לא החל בתהליך, ודאי שכלל אותו לדרגת אמנות - הפך את יחידת דובר צה"ל למשרד יחסי ציבור לכל דבר ועניין. הוא מייצר ספינים, הוא מוכר סיפורים, הוא מקדם אג'נדות, הוא נלחם ביריבים, ולא מהסס למחוק את מי שמפריעים לנרטיב שלו. שם, כשהוא עובר אל הזירה היחצנית, הוא מאבד אותי. לא סתם מאבד. הוא גורם לי לחשוד בכל מילה שהוא מוציא מהפה שלו, באותה רמה שבה אני חושד ביחצן של תלמה, כשזה מספר לי שאין סלמונלה בקורנפלקס.
איפה עובר הקו המפריד בין יחצן באזרחות ליחצן במדים? במקום שבו נדרשת אמירת האמת. מנכ"ל תנובה יכול לדרוש מהדובר שלו לספר לציבור שאין סיליקון בחלב, גם כשיש. הוא הלקוח שלו. הלקוח של דובר צה"ל זה אני. כאן מתחיל ומסתיים כל הסיפור.
***
עכשיו, בואו נחזור אחורה אל יום ראשון, זמן קצר אחרי הפיגוע הנורא בארמון הנציב. סרטון האבטחה המזעזע שפורסם הציב את צה"ל במקום לא נוח, בלשון המעטה. אין שום רלוונטיות לשאלה אם צוער אחד או שניים או חמישה בחרו לחתור למגע ולהסתער לכיוון המשאית של המחבל. הסרטון הזה הראה עשרות צוערים חמושים - מי שעוד רגע קט יהיו קצינים ומפקדים של חיילים, שיישאו אליהם את עיניהם - שרואים מולם מפגע משתולל עם משאית, ובוחרים לנוס על נפשם. לרוץ אחורה במקום קדימה. אלה תמונות רעות. אלף לוקשים שינסה למכור דובר צה"ל, לא ישכנעו אותי שהרמטכ"ל גדי איזנקוט לא מרט את שערותיו כשראה אותן.
ואם לא הספיק לצה"ל הסרטון הזה, הגיע איתן רונד וסיבך מבחינתו את המצב עוד יותר. רונד, מדריך טיולים שהיה במקום, התראיין זמן קצר אחרי הפיגוע וסיפר כיצד נפגע בעצמו מהמשאית, קם מהדשא, שלף את אקדחו, כיוון לעבר החלון של המחבל ורוקן מחסנית שלמה. הראיון של רונד היה מבחינתו של דובר צה"ל פיגוע הסברתי של ממש. גם משום שהתפקוד שלו כאזרח העצים עוד יותר את השאלות הקשות, שעוררה הבריחה של הצוערים. גם משום שהוא תמה בקול למה אזרח כמוהו צריך לתפעל כמעט לבדו אירוע כזה, כשהוא מוקף ב־300 צוערים של בית הספר לקצינים של צה"ל. גם משום שהוא העלה סברה (שלטעמי, אין לה ידיים ורגליים), שלפיה החיילים נמנעו מלפעול כתוצאה מ"אפקט אלאור אזריה".
עוד באותו ערב שיגרו אנשיו של אלמוז לכתבים הצבאיים סדרת הודעות, בניסיון למזער את הנזק ככל שניתן. קודם הועברו ממצאי התחקיר הראשוני של
מפקד בה"ד 1, שגילה למרבה השמחה שהיו בכל זאת כמה צוערים שירו. אחר כך ניסה דו"צ לתלות את הבריחה ההמונית בדבריה של אחת הקצינות שקראה לתפוס מחסה ולהתרחק. אחר כך שוגר קטע וידיאו של צוער שמספר שגם הוא ירה, ובהמשך של עוד צוער שהגיש גם עזרה רפואית.
מי ששמע את האלוף אלמוז למחרת בבוקר אצל אסף ליברמן בגלי צה"ל, היה יכול להבין שהצבא מסמן את האירוע כהישג נפלא. היה תחקיר, התברר שהחיילים רצו, שהחיילים פתחו באש, שהחיילים חתרו למגע. בקיצור, הכל סבבה.
שעתיים אחר כך התעצמה הבעיה של אלמוז, כשמדריך נוסף שהיה במקום הפיגוע, אייל קורן, עלה לשידור אצל רזי ברקאי. קורן אומנם טען בתוקף שכמה מהצוערים שסביבו כן חתרו למגע, אבל הסיפור שלו - שלפיו הוא התייצב עם אקדחו מול השמשה הקדמית של המשאית וירה שוב ושוב לעבר ראשו של הנהג, עד שזה נשמט והמשאית נעצרה - רק קיבע באופן ברור יותר את התמונה שבה דווקא שני האזרחים תפקדו למופת.
כדי להבין שיש בעיה עם התמונות של צוערי צה"ל בורחים, לא צריך להיות לוחם בסיירת מטכ"ל. כמו שעיתונאי שלא היה מעולם ראש ממשלה יודע לומר מה מצופה ומה לא מצופה ממי שנושא בתפקיד הזה, כך די להיות שקמיסט כדי להבין שמנוסה מול פיגוע היא לא המסר שצה"ל מחנך את חייליו לאורו.
יודעים מה? זה בכלל לא קשור למפקדים ולצה"ל. זה קשור למה שמצופה מאדם ברחוב. האתוס הישראלי הגאה טען תמיד שאם תיפול ברחוב בניו יורק, אלפים יעברו על פניך ואיש לא יושיט לך יד, אבל אצלנו בנס ציונה זה לא יכול לקרות. וזה נכון. וזה בדיוק מה שהפריע בעין לכל מי שראה את הסרטון הזה. האם זה טבעי לפחד? ברור. האם הפחד הזה היה יכול לגרום לכל אחד מאיתנו לנהוג בדיוק כמו שנהגו הבורחים בארמון הנציב? לגמרי. ולכן הטענה המרכזית היא לא אל הצוערים. הטענה היא אל מי שהחליט שכדי שצה"ל ייראה תמיד יפה ומוצלח, מותר גם לטייח תקלות.
***
ביום שני אחר הצהריים, במסגרת פעולות היח"צ הנמרצות, נשלחה אל המיקרופונים והמצלמות סגן מאיה פלד, מפקדת צוות בבה"ד 1 שסיפרה כיצד ירתה גם היא לעבר המחבל. אבהיר מראש, כדי שלא יהיו אי־הבנות. אין לי בדל טענה אל פלד. לא אליה ולא אל התפקוד שלה. נהפוך הוא. במקום שבו רוב הצוערים ברחו, פלד הכניסה מחסנית וירתה. אבל לדובר צה"ל זה לא הספיק. דובר צה"ל היה צריך למחוק כמה שיותר מהר את הסיפור של האזרחים איתן ואייל, וזה חייב אותו לשווק את פלד כגיבורה שהצילה את המצב.
מי שמכיר את עבודת דובר צה"ל יודע היטב שפלד לא פתחה את פיה לפני שתודרכה היטב מה לומר ומה לא. ככה זה עובד. פלד, בסדרת ראיונות לטלוויזיה ולרדיו, סיפרה שהפיגוע תפס אותה כשהייתה על האוטובוס ושברגע שהבינה מה קורה הכניסה מחסנית, ירדה אל המדרגה התחתונה של האוטובוס וירתה. לזכותה יש לומר שהיא לא סיפרה מה שלא עשתה. בניגוד לחלק מכלי התקשורת שקנו מדובר צה"ל את הסיפור על הקצינה ש"הסתערה" על המחבל (בעוד היא עצמה מספרת שכלל לא ירדה מהאוטובוס), ושניטרלה אותו (מה שאפילו היא לא טענה), פלד הייתה מאוד מדויקת.
אגב, אם תסתכלו על המיקום של האוטובוס שממדרגותיו ירתה, מול המיקום של המשאית שבה ישב המחבל, תבינו שמהזווית הזו הסיכוי שהקצינה ראתה את המפגע שבכיוונו ירתה נראה כמעט אפסי.
אבל היה משהו נוסף שיכול היה להבחין בו כל מי ששם לב לדברים שלה ולתדרוכים של דובר צה"ל ולראיון שלו ברדיו. מכל אלה נעלמו באופן מוזר שני האזרחים שהסתערו לעבר המשאית, האחד מול שמשתו הקדמית והשני מול שמשתו הצדדית. ב"ידיעות אחרונות", אגב, לקחו את הנרטיב של דובר צה"ל עד הסוף, והציבו על השער תמונה גדולה של הקצינה תחת הכותרת "הגיבורה", יחד עם אוסף פרטים שבינם לבין המציאות לא היה קשר.
ובמובן הזה, לא פחות ממה שסגן מאיה פלד היא גיבורה, היא סוג של קורבן. קורבן של ניצול ציני של דובר צה"ל שבכל פעם שולח אל התקשורת לובשי מדים אחרים כדי לקדם את מסריו. פעם אלה חיילים טרנסג'נדרים שנותנים בראש לרב אייל קרים. פעם אלה קצינות במדים שנשלחות להשיב כגמולם לרבנים שמתנגדים לשירות משותף. בפעם הבאה יהיה זה פרזנטור לובש מדים אחר.
בכל אירוע אחר איתן רונד היה מוכתר לגיבור של ממש. הפיגוע תפס אותו בעיצומה של שיחה עם סגן יעל יקותיאלי ז"ל. היא נהרגה. הוא, כפי שניתן לראות בסרטון, עף בעוצמה אל הקרקע. כשרוב הנוכחים סביבו, אלה שלא נפגעו, בחרו להימלט, רונד התאושש, קם מהדשא, שלף את האקדח, רץ לעבר החלון של המחבל וירה. אנשים כמוהו, במקרים קודמים, זכו לתעודת הוקרה על תפקודם. הניסיון של דובר צה"ל למחוק אותו (וגם את קורן) מכל התיאורים של מה שקרה בשטח, רק משום שהייתה לו טענה על כך שמעט מדי חיילים חתרו למגע, היא לא פחות ממבישה. ולא, זו בכלל לא שאלה של קרדיט או של כבוד. זו שאלה של אמת. של מוטיבציה. של חשיבה אובססיבית של מי שפועל כמו משרד יחסי ציבור.
איפה הבעיה הכי גדולה עם העניין? שבסופו של דבר ההתמכרות הזו לתדמית פוגעת קשות בצה"ל. כי במקום שבו צה"ל - רק לטובת יחסי הציבור שלו - ימשיך לטעון שהכל בסדר והכל נפלא וכולם חתרו למגע ואף אחד לא ברח, צה"ל לא יתקן את עצמו לעולם. שהרי אם אין תקלות, אין מה לתקן. ובמקום הזה כדאי להזכיר משפט שנהג להגיד לפקודיו מפקד בה"ד 1 לשעבר, האלוף במיל' אלעזר שטרן: "במקום שאין ביקורת, יש אשליה. במקום שיש אשליה, היא תפגוש אותנו בשדה הקרב".
***
ועוד שתי הערות בפרשה הזו. כבר ביום ראשון בערב, שעות ספורות אחרי האירוע, פרסם דובר צה"ל את ממצאי התחקיר הראשוני של מפקד בה"ד 1, אל"מ יניב אלאלוף. הצוערים נהגו למופת, לא היססו, חתרו למגע וכו'. אני לא מכיר את אל"מ אלאלוף, מטוב ועד רע, אבל דבר אחד ברור לי. הסיטואציה שבה עשרות חניכי בית הספר לקצינים בורחים במקום לחתור למגע, היא עניין שדורש דין וחשבון גם מצדו של מי שמפקד עליהם ומחנך אותם. בנסיבות הללו, להטיל עליו לערוך את התחקיר, זה לעשות מכולנו מטומטמים.
ועוד מילה אחת למי שטענו השבוע שמדובר בחיילים שאינם קרביים, כאלה שלא הוכשרו להשיב אש מול מחבל בעיצומו של פיגוע. ראשית, כדאי לזכור שאלה החיילים ששמרו במשך הרבה מאוד שנים על עשרות אלפי מתיישבים ביישובי יו"ש. שנית, נשק איננו זר פרחים או מטרייה. אם צה"ל חושב שהחיילים שלו אינם יודעים מה לעשות בו, שיימנע מלהפקיד אותו בידם. אם הוא בחר בכל זאת לצייד אותם בנשק, הוא חייב לוודא שיש בכך תועלת. אי אפשר להחזיק את ה-M-16 משני הצדדים.
***
רק הסתיים הסיפור הזה וכבר הגיעה הפרשה הבאה שבה מעורב ראש אכ"א ודובר צה"ל, האלוף מוטי אלמוז. ביום שלישי בערב חשף ניר דבורי בערוץ 2 את דבר קיומה של פגישה שנערכה בבסיס במרכז הארץ בין צ'רלי אזריה, אביו של החייל המורשע בהריגת המחבל בחברון, לבין מפקד חטיבת כפיר, אל"מ גיא חזות. דבורי סיפר כי צה"ל ניסה בפגישה הזו להתערב בהליך המשפטי, לשכנע את אזריה האב לשקול לוותר על הערעור על הכרעת הדין, ואף להחליף את צוות ההגנה של בנו.
דובר צה"ל, שנדרש להתייחס לפרסום, הכחיש אותו מכל וכל. אותו ואת הטענה כאילו צה"ל הציע הצעה כלשהי ביחס לערעור או התערב בהליך המשפטי. "מטרת הפגישה", פסקה ההודעה שלו, "הייתה לבחון אם נדרש סיוע כלשהו למשפחה".
ההכחשה הזו החזיקה מעמד יום אחד בדיוק, משום שלמחרת חשף עמית סגל קטעים מוקלטים מתוך הפגישה עצמה. דובר צה"ל, הסתבר, שוב לא אמר את האמת. אל"מ חזות, מעלה ההקלטה בבירור, לא זימן את אזריה כדי לסייע למשפחה כמו שטען יום קודם, כשלא ידע שהשיחה הוקלטה. חזות, הסתבר, הפעיל לחץ על אביו של החייל כדי להחליף לו את צוות ההגנה שצה"ל לא אהב, הוא הודיע לו שקו ההגנה של עורכי הדין הנוכחיים לא היה מוצלח, ש"פסק הדין יצוק" וכי "הסיכויים שהערעור יתקבל, קלושים".
חזות לחץ על צ'רלי אזריה להיפגש בדחיפות עם ראש אכ"א מוטי אלמוז, עם הסנגור הצבאי, עם אלוף הפיקוד או עם עוזר הרמטכ"ל, הכל במטרה למנוע את הגשת הערעור. ההכחשה בת 24 השעות של דובר צה"ל נראתה, בנסיבות הללו, מביכה במיוחד.
***
האלוף אלמוז, מבחינתם של חלקים לא קטנים בחברה הישראלית, מתחיל את כהונתו כראש אכ"א עם אשראי נמוך מאוד. בשנה האחרונה נראה היה שמדובר במי שיש לו נטייה של ממש לפירומניה. כך היה בפרשת אזריה, שבה יש לו מניית זהב בהתססת האווירה, כאשר עוד בטרם החל ההליך המשפטי נגד החייל הזדרז להצהיר כי הוא פעל "בניגוד לתרבות העם היהודי". כך היה כאשר במקום להרגיע את הרוחות בוויכוח עם רבני הציונות הדתית בסוגיית השירות המשותף של חיילים וחיילות בשריון, עלב בהם בסדרת ראיונות ברדיו ואמר שהם "צווחים" ו"מחצרצים".
בצמתים הרגישים שבהם הוא מסתובב בשנים האחרונות, צמתים שבהם כל החלטה וכל הערה יש בהם פוטנציאל להבערת אש בחברה הישראלית הרגישה ממילא, ספק אם האיש הנכון במקום הנכון הוא דווקא זה שמסתובב עם ג'ריקן בנזין.