בחזור רגע לתחילת המאה ה־19. נערה כבדת משקל, בעלת הצטברות שומן גדולה בישבנה, נחטפת מאפריקה לאירופה, לקרקס נודד. היא מוצגת מאחורי סורג, במערומיה. אורחי הקרקס הוזמנו לחלוף על פניה, להביט בה בתדהמה ואז לצחוק. בעלי הממון אף הורשו להכניס את היד ולצבוט את הנערה במקומות לא להם. קראו לה שרה בארטמן. היא קיבלה את שמה ממעסיקיה, ומשמעותו “משרתת פראית".
במשך שעות עמדה שרה על רגליה, משמשת אטרקציה למבוגרים ולילדים. תת־אדם, ספק חיה, מיצג בפני האירופים המצדיקים את העבדות. לטענת חוקר הטבע ז'ורז' קיווייה, ישבנה ואוזניה היו כשל קוף. אבל אטרקציה, כמו אטרקציה, חדלה בסופו של דבר לעניין ולמשוך את ההמונים. לאחר שספגה צחוק לונדוני, ידיים פריזאיות ויריקות איריות, היא הועברה למרפאות לבנות שבהן המתינו לה פרופסורים עם מזרקים. הם רצו להוכיח, דרכה, את עליונות הגזע הלבן.
כשהחוקרים והמדענים קיבלו את שלהם, הוחזרה שרה לבעליה. אבל מה יעשו בה עכשיו? היא הרי כלי ריק, מחורר. אולי זנות? נכון שהיא נחותה, למעשה קוף, אבל יש בגופה הרבה מן הנשיות. ובכלל, נשים גדולות הן מושא לתשוקה. וכך, בגיל 25, חיה שרה בעוני מחפיר, קולר לצווארה, היא קיבלה מספר לא מבוטל של גברים מדי יום. זמן לא רב אחר כך נפטרה ממחלה קשה. נפטרה עצובה וכואבת.
יום לפני שנתקלתי בסיפור הזה במהלך שיטוטי בפייסבוק, העלתה מישהי פוסט קשה עלי. נכתב שם שהייתי נערה שסבלה מהשמנה חולנית, שעברתי ניתוח לקיצור קיבה, הפכתי לרזה, ולאור הפרסומת האחרונה שהשתתפתי בה ניכר כי השמנתי שוב. מאוד אפילו.
את פוסט הזוועה הזה היא סיכמה בכך שאני מכורה לאוכל, ושהתמכרות למזון לא פחות מסוכנת מהתמכרות לסמים. בום. פרט למילים, היא צירפה את תמונתי. אחת היחידות שבהן אני לא נראית מחייכת. עיני מעט כבויות ואני לבושה שחורים. זו הייתה תמונה שצולמה לקמפיין מסוים, ועל כן העצבות המבוימת.
***
התרגלתי כבר לטוקבקיסטים הזועמים. לא פעם עלבו בי. חלק טען שכתיבתי בוסרית. אחרים שאוצר המילים שלי לא רחב במיוחד. והיו כאלה שהגדילו וכתבו פרודיות (מצוינות, יש לציין) על סיפורי.
זה בסדר, הרוב קובע, והרוב מחייך אלי. כותב לי וממלא אותי באהבת חינם. בזכות הכתיבה נשלפו מזיכרוני דרדרי הילדות שהיו נעוצים בו ובמקומם צמחו פרחים יפים. אך לאחר שקראתי את הפוסט הזה, וכמובן לא הוסיפה העובדה שבן זוגי היה לצדי ובדיוק הגיש לי ארוחת ערב מעשה ידיו, חשתי חנק בגרון ואודם של בושה על לחיי. “זו את", הוא אמר לי. “זו תמונה חדשה? יצאת יפה, רק למה את לא מחייכת?".
הבטתי בו והתחלתי לדמוע. “מה יש לך, מרסל?", הוא שאל והניח את הצלחות על השולחן. “אם התמונה לא מוצאת חן בעינייך, תבקשי שימחקו אותה. אני לא רואה פה בעיה, מי יסרב לך?". הוא התיישב לידי, הניח את הלפטופ על ברכיו. “הנה, אכתוב בשמך למי שפרסם את התמונה".
חייכתי מעט. הוא כל כך נאיבי, מתייחס רק לתמונה, בלי לקרוא את כתב האישום נגדי. בזכות זה התאהבתי בו, בלב הגדול שלו, הפשוט והמעניק. נאיבי אולי, אבל לא טיפש. דקה אחר כך הוא קרא את מה שכתבה אותה האישה, סגר את המחשב ואמר “בואי נאכל, אתן הנשים יכולות להיות רעות האחת לשנייה. הכל מקנאה, אל תתייחסי".
הוא הגיש לי את הצלחת, מזג לי משקה, הניח מזלג בידי ואמר “בתיאבון, אהובתי, תראי מה כותבים על ביבי כל יום, למי יש זמן להתייחס למה שהיא כתבה". צחקתי והתחלתי לאכול, בביסים קטנים, מתפללת שיבוא השובע אל קיבתי ואוכיח לעצמי שאני לא מכורה לאוכל. הרי אני אוכלת שלוש ארוחות ביום, זו לא התמכרות, נכון? אני יודעת שזו לא התמכרות.
ואז החלו להגיע הטלפונים. מאמי, מחברותי ומאחד ממעסיקי. הבנתי שהרעש לא יאפשר לי לסיים את הצלחת. לפחות זה. “עברת קיצור קיבה?", שאלה אותי אחת החברות. “זו בטח אקסית של חבר שלך, היא מתנכלת לך", טענה שנייה. “את עצובה, מרסל? ראיתי מה שכתבו", לחשה אמי בטלפון. הנחתי אצל בן זוגי את הסלולרי ונכנסתי לחדר השינה, מתחת לשמיכה. מתביישת בי, בגופי ובהתמכרותי הלא הגיונית.
***
“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח, כא).
אם אלוהים התייאש, מי אני שלא? החלטתי לא לכתוב ישירות לאותה האישה, לא להעמיד אותה על טעותה ולהיכנס עמה לעימות. העדפתי ללכת לישון בזרועותיו של בן זוגי, לא לפני שהודעתי לאמי שהכל בסדר, אין שום כאב.
זה לא החזיק מעמד זמן רב. למחרת כשהמתנתי בביתי למונית שבאה לאסוף אותי לפגישה, גלשתי באינטרנט ונתקלתי במאמר על אותה שרה המסכנה. פתאום רציתי לצעוק עבור כל אותם אנשים שלא מתאימים לחברה הדקיקה שמכתיבה לנו כיצד לחיות ואיך להיראות. רציתי לצעוק בשביל כל הנשים שפגשו לא פעם את האסלה כשהן מקיאות את נשמתן. רציתי לצעוק בשביל כל הגברים הנמוכים, השמנים, השחורים יתר על המידה, או בעלי המבטא, שאף על פי שאספו את האישה מביתה, לקחו אותה למסעדת יוקרה ונהגו בה כאילו הייתה בת מלוכה, קיבלו סירוב ולגלוג בבוקר שאחרי.
התחלתי לכתוב פוסט גדול על הדברים שאני מכורה אליהם. ציינתי שם את המדינה שלי, את התשוקה, את בן זוגי, את אהבת הקהל ואת הכתיבה כמובן. סיימתי בכך שאני לא מכורה לאוכל, שזה שקר גס. וגם אם כן, וגם אם יש לי פגם כזה או אחר, מי היא שתעמיד אותי למשפט שדה? מי היא שתחטוף אותי מביתי החם והטוב ותכניס אותי לכלוב הווירטואלי?
טלפנתי לנהג המונית, שכבר המתין בחוץ, ואמרתי לו שמיד אצא, שיפעיל מונה. תוך זמן קצר היו 3,000 תגובות לפוסט. זועמות, תומכות ומכילות. נשים בכל הצורות ובכל המידות. הייתה תגובה אחת, של אישה שחורה, גדולה, עם עיניים לבנות־לבנות. היא כתבה: “אני יודעת מה זה להיות מושפלת, כל הכבוד שענית לה, מרסל, כל הכבוד".
שמה לא היה שרה, אבל דמיוני הקודח יכול היה לדמיין שאולי, הלוואי, אותה שרה מבחינה מלמעלה בשינוי. עוד מעט יבואו אנשי ההבל, הגזענות והלעג אל בית הדין, שרה. את תראי, הם עוד יבואו.