הציטוטים נשמעים מאוד “עסיסיים”. שר הביטחון משה (בוגי) יעלון אמר לשר הכלכלה נפתלי בנט, “אתה לא תנהל לי את הצבא”, וזה השיב לו: “אני כן, אם לא מדווחים אמת”. או הציטוט של אלוף אביב כוכבי, שהיה ראש אמ”ן בעת מבצע צוק איתן בקיץ 2014 ובקרוב יהיה סגן הרמטכ”ל: “יש עשרות אינדיקציות שחמאס לא רוצה בעימות”.
ציטוטים אלה, ועוד רבים אחרים מדין וחשבון של מבקר המדינה שפורסמו אתמול ב”ידיעות אחרונות”, הם סחריר (ספין) פוליטי, שמקורו בשרים וחברי כנסת מדליפים בעלי עניין, ובתקשורת שחותרת להעצים ריגושים כדי להגביר את הרייטינג שלה. המציאות, והאמת של הדוח עליה, מורכבים הרבה יותר.
אתמול דנה ועדת המשנה לביקורת המדינה בראשות חברת הכנסת קארין אלהרר (יש עתיד) בדו”ח של המבקר יוסף שפירא. בעוד כשבועיים יתפרסם הדו”ח כמעט במלואו, לאחר שיושמטו ממנו קטעים מסוימים משיקולי ביטחון מידע. אך למעשה, ההגדרה הנכונה ביותר למה שהוגש ועתיד להתפרסם הוא “פרק”. המבקר חיבר ארבעה פרקים. אחד, על היערכות העורף, כבר פורסם וזכה לתשומת לב מועטה, אף שהוא אולי החשוב ביותר, משום שהוא נוגע לחייהם של מיליוני אזרחים.
הפרק השני שהוגש השבוע הוא “הפוליטי” מכל הארבעה, ולכן כנראה גם מושך את מלוא תשומת הלב. שמו המלא הוא “תהליך קבלת ההחלטות בקבינט, הנוגע לרצועת עזה לפני מבצע צוק איתן ובתחילתו”. עוד שני פרקים - על המודיעין, מבצעים וטכנולוגיה ועל ההיבטים המשפטיים במערכה - יפורסמו בהמשך.
מי שזכו לעיין בפרק או הדוח השני טוענים כי הוא “משמעותי” ביותר, ומצביע על כשלים וליקויים רבים בתפקוד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון דאז יעלון, שלמעשה מידרו את הקבינט מהמידע שהיה ברשותם, לא קיימו כנדרש דיונים רציניים ומקיפים וניהלו בעצמם, יחד עם הרמטכ”ל רב־אלוף בני גנץ, את ההכנות למלחמה ואת המערכה עצמה. הדו”ח גם מבקר את גנץ, את כוכבי ואת ראש חטיבת המחקר באמ”ן אלוף איתי ברון.
השורה התחתונה של הדו”ח היא שעל אף שבצה”ל ידעו מאז אמצע 2013 – כשנה לפני המלחמה - על איום המנהרות ההתקפיות החודרות לישראל, לא הוצגו לקבינט היקפו של האיום ומשמעותו.
כשברקע ספינים - קשה לדון בשאלות האמיתיות על ניהול המבצע
למעשה, הדוח קרוב יותר לטענות שהשמיעו - גם בפומבי - חלק משרי הקבינט ובראשם בנט, שר האוצר דאז יאיר לפיד ושר החוץ דאז אביגדור ליברמן, ודוחה את עמדות נתניהו ויעלון. אגב, בנט וליברמן לא התאפקו, ונהגו באופן חסר תקדים ובלתי ראוי כשיצאו בהאשמות נגד נתניהו, יעלון וצה”ל בפומבי - בעיצומה של המלחמה. אלא שמאז חלפו שנתיים וחצי, והמפה הפוליטית, כמו חולות נודדים, השתנתה, וכך השתנו גם הבריתות הפוליטיות. לבנט שבקואליציה יש עניין לנגח ולגמד את נתניהו, שהחקירות נגדו בחשד למעשי שחיתות הופכות אותו ל”ברווז צולע”. גם ללפיד, “האח” לשעבר של בנט, שכיום באופוזיציה ורואה עצמו מועמד לראשות הממשלה, יש אינטרס פוליטי לתקוף את נתניהו. לעומת זאת, ליברמן הוא כיום שר הביטחון ואין לו עוד עניין לנגח את נתניהו, כפי שעשה בזמן המלחמה. זאת משום שהדבר רק יחזק את בנט במאבק הסמוי שלהם על הנהגת הימין, אם וכאשר ייאלץ נתניהו לפרוש.
כשברקע סחרירים פוליטיים, קשה לדון בכובד ראש בשאלות האמיתיות. למשל, אם המלחמה באמת נוהלה ברשלנות, או אולי נתניהו ויעלון דווקא הפגינו אחריות וזהירות. שהרי הם ידעו והבינו, כמו גם הרמטכ”ל ואלופיו, כי מהלכים מהירים - “תהיו סוסים דוהרים”, כפי שדחק בהם בנט – יגרמו להרוגים רבים שהחברה בישראל מתקשה לעמוד בהם.
הם גם ידעו כי צה”ל יכול לכבוש את הרצועה ולמוטט את שלטון חמאס, אך מה יקרה לאחר מכן? חידוש הכיבוש הישראלי בעזה? האם באמת הייתה חלופה אסטרטגית לדרך שבה נוהלה המלחמה, שנמשכה 50 ימים? ויש עוד אמת שצריך להודות בה: לא חמאס ולא מנהרותיו מהווים איום אסטרטגי על המעצמה הצבאית ישראל. לכל היותר מדובר במטרדים טקטיים. מה עוד שגם כיום אין עדיין פתרון טכנולוגי־מבצעי למנהרות, וספק אם יהיה בעתיד. לא מפני שלא רוצים.