ההתנתקות מעזה לפני 12 שנה בוצעה על ידי "אבי ההתנחלויות", אריאל שרון. המתנחלים ומועצת יש"ע הרימו קמפיין אדיר - "יהודי לא מגרש יהודי" - הזהירו מקרע בעם, ממלחמת אחים, מהתאבדות המונית, מנטישת המדינה, מירידה בשיעור הגיוס לצה"ל. המתיישבים בחרו את הצבע הכתום והתייצבו בכל מקום כדי להפגין. הם שרו, כמו המפונים בעמונה, "מי שמאמין לא מפחד". הם התפללו לאלוהים, התחננו לשרון, בכו, קרעו קריעה, התאבלו, וזה לא עזר. השרים שאישרו את המהלך הקשה - נתניהו שאחר כך התפטר מתפקידו כשר האוצר, השרים לבנת, כץ, שטייניץ ואחרים - לא התגייסו למאבק. כעשרת אלפים יהודים פונו תוך שישה ימים. איש לא נפגע. החיילים היו רגישים ככל האפשר, אנשי גוש קטיף בחרו להתנגד אבל לא להילחם. מי שהאמין פונה.
המתנחלים עברו טלטלה. זעזוע. הם הצליחו להדביק להתנתקות את המונח "גירוש" ועשו שורה של מהלכים להפקת לקחים. קודם כל, בחרה ההנהגה בהתחברות ולא בהתנתקות. בנצי ליברמן התמנה למינהל מקרקעי ישראל, פנחס ולרשטיין הלך להפריח את השממה במשרד הנגב והגליל, והנוער הלך לגבעות. הצבע הכתום הפך לצבע של כישלון וכניעה לממסד.
ההתנתקות האמיתית הייתה של הנוער ממנהיגי הציונות הדתית. מועצת יש"ע נחלשה מאוד. די לראות את פעולתו העצמאית של ראש המועצה האזורית שומרון, חבר מרכז הליכוד יוסי דגן, שמייצר שורה של קשרים עצמאיים עם אנשי טראמפ ולא מחכה לחברי מועצת יש"ע. המהפך הפוליטי הושלם כמה שנים אחרי ההתנתקות. אולמרט עוד הספיק לפנות באופן אלים את תשעת בתי הקבע בעמונה. אותו פינוי הפך לסמל, בין היתר כי פוליטיקאים מהימין באו להיאבק ב"ממשלת הזדון", והפינוי היה מלווה באלות, בסוסים ובפרשים.
שלוש שנות אולמרט עברו חלפו, ונתניהו חזר. שבע שנים הוא ראש הממשלה. ההחלטה השנייה של בג"ץ על עמונה נפלה במשמרת שלו. מאז מתנהל מאבק ציבורי במשך שנתיים, אבל ראש הממשלה התפנה אליו רק אחרי לחץ מתון של נפתלי בנט ביום כיפור. זה היה מאוחר מדי. מבחינה פוליטית זה היה מהלך מחוכם של ראש הממשלה. הוא גרר את בנט לתסבוכת. בנט הבטיח, בנט "תפר" מתווה, בנט הפך לשחקן וספג את רוב האש. המתנחלים הרגישו נבגדים על ידי נתניהו ובנט. מנתניהו לא הייתה להם ציפייה, מבנט כן. הם האמינו בו.
הראל כהן, עוזרו לשעבר של חבר הכנסת יעקב כץ (כצל'ה) ולשעבר חבר הבית היהודי, העלה פוסט כואב ופוגעני שמסכם את תחושותיהם של רבים במגזר הדתי־לאומי כלפי בנט. "בבוקר קשה זה של חורבן", כדבריו, שטח כהן את השתלשלות האירועים שהובילה לבחירתו של בנט לראשות הבית היהודי, כאשר עדיין לא היה מוכר במיוחד בציבוריות הישראלית והקים עם איילת שקד את תנועת "ישראלים".
"כצל'ה הביא את הרעיון בפני אורי אורבך ז"ל, שכינה את בנט 'ביבי קטן', ברומזו שאינו שונה ממנו בסדר העדיפויות העקרוני שלו, אבל בכל זאת חשב
שהרעיון טוב", כותב כהן. "הימרנו על בנט... הוא היסס... אמרתי לו שאני מגיע בקושי מהבית, שם השארתי את רעייתי החולה עדיין מפצעי הגירוש בשכונת האולפנה, שהתבצע על ידי נתניהו והבית היהודי של הרשקוביץ חמישה חודשים קודם, ובו הובילה את החלק החברתי במאבק. ראיתי בכך סיכוי אחרון למנוע ביזיון נוסף, וכדי לוודא שלא נהיה שוב רק מובילים בצה"ל, בתעשייה, בחינוך, אך כה נכשלים ומושפלים בפוליטיקה, ושהחלטה של נפתלי ללכת איתנו למהלך גדול תוודא ששבע שנים אחרי גירוש גוש קטיף לא נהיה שוב בסרט הזה".
כהן ממשיך: "שעתיים אחרי הפגישה נפתלי הרים טלפון לכצל'ה ואמר: יאללה, בוא נחתום. ואז הוא כתב לי: 'דע לך, הראל, שזה הרבה בזכותך. הדברים שאמרת ניערו אותי. לעולם לא נשוב למציאות הזאת של הריסת יישוב'. אחרי הבחירות, שבהן הבית היהודי והאיחוד הלאומי רצו יחד וקיבלו 12 מנדטים, הפצרתי עשרות פעמים בנפתלי לדרוש מנתניהו את חוק ההסדרה. הוא התעלם. בבחירות הבאות נפתלי ירד ל־8 מנדטים. שוב הפצרתי בו עשרות פעמים לדרוש לצד תיק המשפטים את חוק ההסדרה וסעיף עוקף בג"ץ, כדי למנוע בעתיד את הרס עמונה. הוא התעלם.
"כבר שנה תמימה שאנו מפצירים בנפתלי ואיילת לדרוש זאת, כדי לא להגיע לריסוק עמונה וריסוק הבשורה של הבית היהודי, והם התעלמו וממשיכים להתל בכולם שהם מובילים חוק הסדרה. זאת כאשר שופטי בית המשפט העליון בדימוס מודיעים יום־יום שהחוק יבוטל בבג"ץ. כעת בנט, חבר הקבינט שפסח על שתי הסעיפים החסרים בחוק ההסדרה, שולח ביד אחת פרשים ויס"מניקים לעמונה, וביד שנייה שולח את מועלם ואת סמוטריץ 'לחזק את התושבים'. התקווה הגדולה שהייתה בנפתלי בנט נגוזה היום", מסכם כהן. "הוא הגיע הבוקר לקץ המוסרי של הנהגתו".
הדברים האלו גורמים נזק גדול לבנט. הוא יודע את זה.
כולם ידעו
מול הכאב, האכזבה והתדהמה חייבים לחזור לעובדות, אחרת נישאר רק עם פייק ניוז. והעובדות פשוטות וקשות. בג"ץ קיבל את עמדת יש דין, התנועה שהגישה את העתירה, שלפיה המאחז הוקם על קרקע פלסטינית פרטית הרשומה בטאבו, בניגוד לחוק הבינלאומי ולדין הישראלי. "בפשטות", נכתב בעתירה, "מדובר בגזל קרקעות פלסטיניות לטובת מאחז יהודי".
עמונה לא נפלה בהפתעה על אף אחד. כבר ב־1997 הוציא המינהל האזרחי צווי הריסה למבנים במאחז, אך לא פעל למימושם. ב־2006 התקבלה עתירת שלום עכשיו לבג"ץ בדרישה לפנות תשעה מבני קבע במאחז, והמבנים הוסרו. ב־2008 עתרו לבג"ץ בעלי הקרקעות הפלסטינים, בדרישה לממש את צווי ההריסה שהוציאה המדינה לכל מבני המאחז. בדצמבר 2014 קיבל בית המשפט העליון את העתירה, וקבע כי יש לפנות את עמונה תוך שנתיים. בשורה התחתונה, כולם ידעו.
מי שמאמין שאפשר לטשטש את המציאות, שאפשר למרוח הכל, שאפשר לדחות הכל - אולי לא מפחד, אבל בסוף הוא מפונה. מי שמאמין שטראמפ יהפוך את מגדליו בניו יורק למטה תנועת ההתיישבות אולי באמת לא צריך לפחד, אבל מי שמביט למציאות בעיניים צריך לחשוב על תוכנית חלופית, על מדיניות שאפשר יהיה להסביר ולשווק בוושינגטון וגם כאן בישראל.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2