1. במשך שנים רבות תרגל אהוד ברק קריאת מפה, בחירת צוות, הגעה ליעד, ביצוע שקט ואי־השארת עקבות, ואף התמחה בכך. נכון, היו גם תקלות, ועם השנים העסק נעשה מורכב ומסובך יותר. לא תמיד הגיע ליעד, לא תמיד היה צוות נכון, לא תמיד הביצוע היה שקט. כשראיתי השבוע את ברק מעלה הילוך פוליטי, מנסה להמליך את סתיו שפיר למנהיגת העבודה (ואולי בכך גם מזיק לה קצת), ונואם בכנס רעיוני של מפלגת העבודה, הבנתי מיד שברק מתמקם שוב בעמדת מנהיג ללא מפלגה, שמחפש מפלגה ללא מנהיג (או לפחות מפלגה שנראית לו כזו). לאחר שנתן לאצבעות ללכת במקומו על מקשי הטוויטר, ולאחר שהצליח להמיס את אנשי התקשורת כחמאה ביום חמסין, הוא פרץ את השער חזרה לציבוריות בכישרון רב.
ברק הולך ונתפס בחודשים האחרונים כמרכיב חיוני להפלת בנימין נתניהו, או לפחות כמחולל הרוח הגבית למהלך. כעת, כשיש אפשרות שנתניהו ילך לבד, הוא מחשב מסלול מחדש.
ברק לא הותיר אחריו רחוב שמשתוקק לחזרתו אך הוא מזהה את הרצון להחליף את נתניהו ואת מה שנראה בעיניו כדלות במועמדים. אין לזלזל באמביציות, במניפולציות, בכושר הניתוח ובכושר הניסוח של ברק. הוא בונה עצמו כאזרח מודאג, שקם מהכורסה ועל חשבון זמנו הפנוי פועל להצלת המדינה. הוא מבין היטב שיהיה לו קשה להיבחר לראשות מפלגה ולהתמודד על ראשות ממשלה, ולכן מצהיר ש"לעת עתה" פניו לא לשם. הוא ישמח להיות "הגרוש ללירה" להפלת נתניהו, גם כמספר שתיים.
השבוע, במקביל להופעתו הראשונה בפורום מפלגת העבודה, התפקדו אליה האלופים יום טוב סמיה, עמירם לוין ותא"ל (במיל') דני ארדיטי. אנשי סיירת מטכ"ל מתכווננים למפלגה, שם מחכים להם בחפ"ק הקדמי עמר בר־לב ואיתן ברושי מהקיבוצים. על הקווים מתחממים אנשי ברק לשעבר, אלדד יניב ואלון פנקס, גם שלום שמחון ואורנה אנג'ל מהרהרים, ויהיו עוד הפתעות. כך יוכל ברק, גם בלי להיבחר, להיות מרן העבודה, האדמו"ר מאקירוב, האיש שישלוט בסיעה או ברובה ושעל פיו יישק דבר.
ברק מדבר בשפה עכשווית, הוא שחקן ניו מדיה, מצטייד ביועצים ומנהלי עמוד פייסבוק, נאנח בחיוך מול השלטים הקוראים לשובו להגה, אך עדיין ממתין לקבל צו 8 לראשות המפלגה והמדינה. הוא משכנע את עצמו שקצינת השלישות שצריכה לחתום על הצו בחופשת היריון ומיד תשוב ובטוח שהצו הזה - גם אם יתמהמה, בוא יבוא.
ברק כבר גמר להסתער על רימונים עבור אחרים ומחפש כעת הגה להסתער עליו. הוא מקפץ מאולפן לאולפן וממצה את המדיה החדשה ותוך כך, עטור זקן של קסטרו ובכובע של שרנסקי, מוציא את נתניהו משלוותו.
על ראשות המפלגה, לצד הרצוג, מתמודד כעת גם עמיר פרץ. אני מניח שהוא מוטרד מברק או מתואם איתו כביטחוני מספר שתיים, אם וכאשר. אבל במפלגת העבודה הכל פתוח ועוד לא מאוחר. לפחות עוד שניים־שלושה אנשים יציגו מועמדות לראשות המפלגה.
דבר אחד ברור: ברק מפיח רוח חיים באופוזיציה, תוך שהוא מחבר אליו את רביב דרוקר, ליאור שליין ואלדד יניב. וגם זה משהו. צריך להתחיל להתפלל שהפעם זה לא ייגמר בבכי. לו יהי.
2. למה עדיף לברק להתקין דלקן?
כשהשתחררתי מהצבא לפני חמש שנים, רכשתי רכב ונכנסתי לתחנת דלק למלא את המיכל. הספרות שמלמדות על הסכום רצו בקצב מול עיני, ואני חשתי את הלמות לבי. זו הייתה הפעם הראשונה, בגיל 52 - אחרי שנים ארוכות עם כלי הרכב של הקיבוץ, התנועה, העיתון והצבא - שמילאתי דלק על חשבוני. לא קל. זה לא קשור לכמה כסף יש לך או אין לך, זה קשור למחלקה הפסיכולוגית.
אני כותב את זה כדי להכין את ברק לכך שקיימת "סכנה" שאם לא ימצא תפקיד בקרוב, הוא יידרש להיפרד מהאבטחה, מרכב השרד הביטחוני ומהנהג. לברק תדלקו עד עכשיו הקיבוץ, הצבא, הממשלה, הכנסת והשב"כ, ולכן אני מציע לו להיעזר בניסיוני: התקן דלקן - החשבון יגיע היישר למשרד וכך תמשיך לתדלק בהנאה ובלי להרגיש.
3. ההצלחה הגדולה של כחלון
השבוע בדרך חזרה מחיפה לתל אביב, במחלף גבעת אולגה, נזכרתי בשר האוצר משה כחלון. חצי שעה קודם לכן דווח שהוא תומך בחוק ההסדרה, ואני הרהרתי באפשרות שלא היה מצהיר זאת אם היה חושב שיש לזה סיכוי. בשעה שלפחות שניים משריו (יואב גלנט ואלי כהן בעוצמות שונות) לוטשים עיניים לליכוד, חייב שר האוצר לשמור על כל האופציות.
בדרך מאולגה לתל אביב חשבתי על כחלון, וערכתי בראשי מעין מאזן ביניים. בסך הכל, במשרד האוצר הוא הפתעה טובה. הוא מסתובב בארץ ועל הדרך, בלי שנשים לב, מעביר אלפי עובדי קבלן למעמד של עובדי קבע. אל לכם להקל ראש בכך. זה לא רק השכר, התנאים והפנסיה, זה גם הכבוד, הגאווה וההשתייכות.
לא מזמן נדרשתי לקבל שירות בסניף מינהל מקרקעי ישראל בחיפה. בסך הכל האנשים פעלו מהר ונכון. כששאלתי אותם: "למה אתם לא מחייכים קצת על הבוקר?", הם הופתעו והתבוננו אלו באלו. "בניהו, היית פעם עובד קבלן?", השיב אחד מהם. "כולנו עובדי קבלן, איך נחייך?". עודדתי אותם קצת, אבל פניהם נותרו קפואות. ולכן יש להוקיר ולהעריך את האלפים שכחלון גואל ממעמד עובדי קבלן.
בנוסף, הוא חתום על צמיחה שנתית של 4.5%, על העלאת שכר החיילים בחובה ועל תמיכה בשלטון החוק ושמירה על בית המשפט העליון. בלעדיו לא היה קם תאגיד השידור הציבורי.
זאת ועוד: כשכחלון הציג תחזית שהתעמתה עם זו שהציגה נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, הוא ניצח. אם הניצחון היה שייך לנתניהו, הוא היה עורך מסיבת עיתונאים. כחלון קצת ביישן, אבל לא פראייר. הוא גם איש של פשרות, מקדש דיאלוג, הבנות וניסיון להגיע לנוסחאות הגיוניות במקום מאבקים כוחניים.
השבוע הוא נאבק בראש עיריית ירושלים ניר ברקת באמצעות מנכ"ל המשרד שי באב"ד, והפשיט אותו עירום ועריה תוך שהוא טוען שברקת מנהל קמפיין פוליטי לליכוד על גב התושבים. ייתכן שראינו השבוע קרב על צמרת הליכוד, שבו כחלון בוחר צד. וייתכן שלא. האוצר חגג את הניצחון (המוצדק).
אני מוצא לנכון לעסוק גם באיכות הדיאלוג והסיכומים שהשיגו כחלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט, כשמנעו "שפיכות דמים" תקשורתית ושמרו על כבוד הצבא והמפקדים, באופן שהכעיס קצת את ראש הממשלה וגם את שר הביטחון. אז נכון, הורדת מחירי הדיור אורכת זמן, ונכון שהמערכת הפוליטית מבולבלת, אבל פועלו של שר האוצר, שחלקו ידוע וחלקו מוצנע, הוא רב. אינני יודע מה יהיה עם מפלגת כולנו בבחירות הבאות, אבל בשביל כמה דברים שנעשו ונעשים כאן, היה כדאי.
4. "אין עוד אובמה, אין עוד תירוצים"
כך אמרה השבוע ח"כ רויטל סוויד (העבודה) מעל דוכן הכנסת: "תספחו חברים, תספחו מהר, תספחו עכשיו, ספחו הכל. גושים גדולים ויישובים בודדים, אין עוד תירוצים, אין אובמה, לא תהיה עוד הזדמנות כזו. תספחו. אתם ממשלת ימין, למה אתם מפחדים? על בג"ץ אתם בונים שיגאל אתכם מעצמכם. ספחו, חברים, נראה אתכם".
5. המאסטרו של ההצלה
"המאסטרו של ההצלה", כך כונה ג'קיטו מאסטרו מסלוניקי. הוא נולד ב־1927 ביוון ובטרנספר הראשון מתוך 19 הוגלה לאושוויץ. בגיל 16, בזכות שליטתו בשפה הגרמנית, פיתח קשר עם הקצינים הנאצים ומונה לסגן מנהל העבודה במחנה.
ג'קו הצליח להציל מאה יהודים בחוכמה, בתושייה ובתחושת שליחות, תוך סיכון עצמו. סיפור הצלתם עולה על כל דמיון. בנוסף, הוא חבר למחתרת וסיפק לה חומרי נפץ לביצוע מרד. כששרד, הוכר על ידי ארגון בני ברית כמציל יהודים. לפני שנה, בגיל 89 הלך לעולמו, צנוע ולא מוכר.
ביום חמישי הקרוב, בבית ליאון רקנאטי בפתח תקווה, יציינו בני משפחתו, חבריו, משפחות הניצולים ומוקירי זכרו את יום השנה לפטירתו, ויוקירו אותו על תרומתו לקהילה היוונית בישראל. אני כותב את המילים הללו כדי להצדיע ליהדות סלוניקי שהובלה למחנות ההשמדה בלי שלמדנו על כך בתיכון. אנו חבים חוב גדול לאנשים כמו ג'קו ז"ל. שבת שלום.