אחד בשם יונה מצגר מצפון תל אביב הורשע באחרונה בקבלת שוחד ונדון למאסר של שלוש שנים וחצי. השם מוכר לכם? כן, כן, זה ההוא שבמשך עשר שנים נשא את התואר הרב הראשי לישראל. אבל המקלדת שלי מתקשה לחבר לשמו אפילו את התואר רב בלבד. את המילים בושה וביזיון היא מחברת בקלות. 



הערת ביניים: בגלל היעדרי מכתיבת הטור בשבועות האחרונים, לא יכולתי להגיב על האירוע בזמן אמת. אבל השבר הנורא שאירוע זה מסמל מצדיק קול זעקה גדולה לאורך זמן, כזאת שתהדהד עד קצה ארץ. מה גם שהתקשורת מיעטה לעסוק בהרשעה הזאת.



נפל דבר בישראל, דבר רע ומביש. זה נשמע אולי אבסורדי, אבל ההרשעה של המכונה “הרב הראשי” בקבלת שוחד היא ניצחון גדול לחרדים, שבכוחם ובתמיכת מנהיגם נבחר האיש לתפקיד הדתי הרם ביותר. בבחירתו הם הצליחו לעשות את המוסד הדתי הממלכתי העליון לחוכא ואיטלולא, לאפס מאופס – וזה מה שרצו.



קצת היסטוריה: בשנת 1998, והוא רב בית כנסת שכונתי בתל אביב, שללה מועצת הרבנות הראשית ממצגר את תעודת הכושר לכהן כרב עיר בשל פגמים שונים בתפקודו. ועדה בראשות הרב הראשי אליהו בקשי־דורון הסכימה להחזיר לו את תעודת הכושר בתנאי שיסיר את מועמדותו לרב העיר תל אביב. אז הוא הסיר, אבל ב־2003 הציג את מועמדותו לרב הראשי לישראל. על זה הרי לא דיברה הוועדה.



מולו התמודדו אז שניים - הדיין הרב שלמה דיכובסקי ורב העיר רמת גן יעקב אריאל. רבים סברו כי מצגר, במעמדו הרבני וההלכתי, אינו ראוי לתפקיד הרם, אבל החרדים בראשות הרב אלישיב תמכו בו בכל כוחם. אריאל הציוני־דתי היה למעשה פסול בעיני החרדים מראש, ודיכובסקי החרדי נפסל מפני שהוא, תלמיד חכם חשוב ודיין מוערך בבית הרבני הגדול – שאהרן ברק אף הציע לו בזמנו להצטרף לבית המשפט העליון - עשוי להצליח ולרומם את הרבנות הראשית, וזה הדבר האחרון שהחרדים רצו.



הם רצו את ההפך. להשפיל ולהקטין את ערך הרבנות הראשית הציונית־ממלכתית ואת מעמדה. הם מעולם לא הכפיפו עצמם אליה, לא התחשבו בפסיקותיה וזלזלו בה. הם השתלטו עליה כדי לאפס אותה והצליחו בכך בעזרת מצגר יותר ממה שציפו. כבר לאחר שנתיים לכהונתו החלו חקירות נגדו. צריך לציין שלצדו של מצגר כיהן כרב הספרדי הראשי, הראשון לציון הרב שלמה עמאר, איש הלכה ופוסק מובהק, שהיה גם נשיא בית הדין הרבני הגדול ואיזן קצת את התמונה.



הרבנות הראשית לישראל נתונה במצב אבסורדי. החרדים אינם מכירים בה כסמכות תורנית־הלכתית אך שולטים בה. הציונות הדתית שעיצבה אותה במשך שנים וכפופה במידה זו או אחרת לפסיקותיה ולהחלטותיה, נדחקה החוצה. גם הרבנים הראשיים הנוכחיים, הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף, הם חרדים, ורק כשליש מחברי מועצת הרבנות הראשית הם רבנים המזוהים עם הציונות הדתית. האדם הדתי כפרט אינו נזקק לרבנות הראשית בחיי היום־יום שלו. יש לו, אם הוא צריך, את רב השכונה או בית הכנסת או רב שאימץ לעצמו. ובמצב זה עולה מאליה השאלה: מי בעצם צריך ולשם מה את הרבנות הראשית?