גרסת הבמאי
בעמונה הוצגו היהודים כקורבנות, באום אל־חיראן הוצגו הבדואים
כטרוריסטים. המשותף העיקרי לשני האירועים הוא היוצר,
עוד בטרם שככו זעקות מגורשי המפגע הלאומני בעמונה וכבר השליך ראש הממשלה על השולחן את קלף הפשרת אלפי בתים בגדה. בנט העלה עליו בסיפוח מעלה אדומים ואזור C. ואני מניח שיהודה גליק לא יהסס להעלות על שניהם עם בניית בית המקדש על הר הבית. שלושתם תומכים כמובן בחוק ההסדרה, שאמור להרגיע את המתנחלים נוכח הבעיה הבוערת - כיצד לרכך את המכה בעמונה לקראת המכה הבעל"ט בעפרה.
פרט לקטטה על קולות הימין ולצהלת השמאל על הריסת עמונה כדאי לכולנו להירגע: חוק ההסדרה הבלתי בגיץ אינו מהלך דרמטי לטובת העמונות שעדיין ניצבות על תלן. גם פינוי עמונה לא היה מהלך דרמטי כנגד אותן עמונות והבתים על קרקע פרטית שייחרבו בעתיד אי"ה. ה"גירוש" הוא לא ניצחונו של השמאל, בטח לא של הצדק, וההכרזה על אלפי בתים בנסיבות של היום היא לא יותר מעוד התרברבות חסרת כיסוי של פוליטיקאים שפוחדים מן הנמר שעליו הם רוכבים. שום דבר אמיתי לא יקרה עד שהדבר האמיתי לא יקרה בקלפי, או בשפך דם טראומטי.
בינתיים, כמו בפינויים דומים, החל מגוש קטיף וכלה במיגרון, גם בעמונה מדובר בהצגה. הטקסט והכוריאוגרפיה מוכרים כמו פזמון חוזר. נערות זועקות מול שוטרים וחיילים, גברים קשוחים מקדירים מבט בעודם מחזיקים בתינוקת מבועתת, נערים נלהבים נצמדים זה לזה באורח שמעלה חשד לחוויה הומו-ארוטית קולקטיבית תוך שהם נגררים ובועטים, וכל הג'אז הזה כדי להוכיח שמתחולל כאן עוול נוראי שלא היה כמוהו מאז גירוש ספרד וגוש קטיף.
האדם הסביר לא אמור להתרגש מהצגות שחוזרות על עצמן, וכדי להסיר ספק, מרבית הניצבים שהשתתפו בהצגה בעמונה שיחקו את תפקידיהם ברצינות תהומית ובכנות אמיתית. הם באמת חשו כאובים ונבגדים. בדיוק כמו הבדואים, משתתפי תיאטרון אום אל-חיראן. אלה ואלה הם הגיבורים הטרגיים שהבמאי מציב בקדמת הבמה, בעוד מאחורי הקלעים מתקוטטים בנט, תקומה ונתניהו סביב השאלה מי אחראי לתמונות הגירוש והעקירה ומי יקושש ו/או יפסיד את קולות הסטטיסטים. גם בנגב התנהלה ההצגה על פי טקסטים וכוריאוגרפיה ידועים מראש.
המניע להעלאת האירועים האדמיניסטרטיביים כהצגות תיאטרון באום אל-חיראן ובעמונה הוא לא אמנותי, לא ציבורי ולא משפטי, אלא תעמולתי ופוליטי טהור. בעמונה הוצגו היהודים כקורבנות, באום אל־חיראן הוצגו הערבים כגזלנים. המשותף העיקרי לשני האירועים הוא הבמאי, התסריטאי והמפיק רוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה (קו-פרודוקציה עם גלעד ארדן השר לביטחון הפנים). אפילו שם ההצגה ("המבצע") בעמונה הוא הברקה אסוציו-קופירייטרית: (זה לא כל כך נעים לראות) "גן נעול". כך גם אפקט "הגירוש והעקירה" שנועד לצרוב את התודעה ברמה של ניתוח ללא הרדמה.
הרי היה ברור זה חודשים שדין עמונה להתפנות. מה הבעיה לארגן מובילים שיעבירו את המתפנים למקומות חלופיים? איש הצללים והמזומנים זאב חבר, שיודע לזמבש כל תזוזה בגדה, היה צריך רק למשוך את אחת המגירות בשולחנו, לשלוף משם אחד מפנקסי הצ'קים הפתוחים ולארגן מעבר חלק לאלטרנטיבה סבירה, שם ימתינו המפונים ברווחה יחסית למיקום חלופי. אלא שכאן גבר הצורך בהצגה למען יראו וייראו.
האומללים שהפכו שחקנים בעל כורחם שוכנו בכל מיני מתנ"סים וקרוואנים כדי להעצים את חוויית הפליטות ולקושש אמפתיה ציבורית ותקשורתית. וכך, במקום רילוקיישן נורמלי העלה הבמאי סצינות מפתח כמו חפצי בית ומטבח מתגוללים בדרך למגורים ארעיים, ובית כנסת עזוב, פצצת רייטינג שמסמלת פגיעה ביהודים באשר הם יהודים.
עוד בהוראות הבמאי: תפעול שוטרים ללא קסדות ואלות, סוסים ונשק חם, שנועד להוכיח שמדובר בחילוקי דעות ידידותיים בין שכנים ולא סילוק פולשים מאדמה לא להם. הקאסט של ההצגה "עמונה, אהובתי" כלל כ-3,000 חיילים ושוטרים - להלן המפנים, כ-150 עמונאים - להלן המפונים, כ-100 אנשי תקשורת - להלן העיתונאים, וכ-1,000 מתנדבים מבחוץ. האירוע כולו עלה כמה מיליונים, אבל מה זה כסף לעומת הצריבה התודעתית שכל מה שקורה בעמונה הוא שבת אחים גם יחד לטובת אחדות העם? ותודה לדניאלה וויס שארגנה כמה תינוקות שסיפקו פסקול מכמיר לב ומעורר בלוטת דמעות. אגב, כמה מן התינוקות שנישאו במצעד היבבות הגיעו מהתנחלות כוכב השחר, שם התגורר אלשיך.
האחווה היהודית
באום אל-חיראן הייתה כוונתו של הבמאי אלשיך להציג מאבק חסר פשרות נגד גזלני אדמה ודין אל-חיראן כדין עמונה. אלא שהאלימות המובנית במציאות הייתה חזקה מהתסריט של הפינוי המחבק בעמונה והפינוי החונק באום אל-חיראן. עשרות שוטרים נפצעו בעמונה, וזה חייב שינויים זריזים בתסריט. גלעד ארדן הגיב על אלימות המתנחלים (הוא לא היה במקום מפני שהאירוע היה עניין פנימי של הבית היהודי): "המתבצרים בבית הכנסת הם חוליגנים הראויים לכל גנאי... אני מצפה מהמשטרה לפעול בנחרצות לפנותם".
הבמאי-מפכ"ל לא המתין בנשימה עצורה לציפייה של ארדן ושיגר מיד עשרות יס"מניקים כדי לדכא בכוח את החוליגנים שקלקלו לו את חוויית האחווה היהודית. אגב, כל ה"חוליגנים" מצולמים וכולם ידועים. פרט לכמה פרחחים שאמורים למלא בהצגה את התפקיד של "נעצרו חשודים". למחרת, באדיבות הבמאי, שוחררו כולם (איפה ארדן ואיפה ה"חוליגנים" שלו?) ולהתראות בעפרה, כולם יופיעו גם שם.
בעוד בעמונה העדיף אלשיך להפקיר את שוטריו (עשרות נפצעו) לצורך המיצג הפוליטי ובלבד שהתיאטרון שלו יפיק סצינה של איפוק ושבת אחים גם יחד, באום אל-חיראן הוא שיגר את שוטריו עם נשק ביד וחתירה למגע בעיניים. אחרי ששניים נהרגו שם, ערבי ויהודי, השתנה המסר. מאכיפת חוק תקיפה "כמו בעמונה" הועלתה על הבמה תפאורת שד הטרור הערבי. הדריסה הוצגה כפיגוע והמורה שנורה הוצג כאיש דאעש. הוכחות? כאן זה תיאטרון, לא בית משפט. אנחנו רוצים תשואות (תרתי משמע) עכשיו. בדיוק כמו בסיפור שריפות הקיץ. גם שם מכרו המפיקים המסיתים אלשיך וארדן כרטיסים למופע "מכים את הטרור" באמצעות מצגי שווא שהסתיימו במעצרי שווא.
נזקו של אלשיך כבמאי של מסר פוליטי מכרסם גם בירושלים. שם מנהלת המשטרה את הקרב על ארץ ישראל השלמה שבירתה ירושלים רק שלנו, בדיוק על פי משנת המתנחלים: להציק לערביי העיר כדי שיסתלקו מכאן. בירושלים המזרחית, מדי לילה, מתבצעות פשיטות בבתי פלסטינים אזרחי ישראל וללא צו בית משפט. זה קורה אחרי חצות, המבצעים רעולי פנים, אבל המסר ברור: רוצים לישון בשקט? תעופו מכאן. משטרה מוטה פוליטית היא סימן ההיכר האלים של משטרים פאשיסטיים, ופני הדור כפני כלב השמירה.