תמונות הזוועה מבית האבות "נאות כיפת הזהב", שהביא כתב חדשות ערוץ 2 יוסי מזרחי, באדיבותו של אחד מהעובדים הסיעודיים שמצפונו לא אפשר לו לשתוק, לא עזבו אותי כל השבוע. רציתי לצעוק בשם הקשישים שלא יכולים לצעוק. חשבתי על סבתי בלה ז"ל, ניצולת שואה שהייתה מאושפזת בבית אבות סיעודי, ועל הקיץ ההוא שהיה לוהט וזקנים מתו מהחום ועדיין מנהל בית האבות חשב שזקנים לא סובלים מחום אלא מקור והתעקש שאין צורך במזגנים. נזכרתי גם בעובדים המסורים שהיו במחלקה של סבתא, והיו כאלה, שהאכילו אותה בכפית ושרו איתה ועם הקשישים "שלום עליכם" בקבלת שבת.
התמונות המזעזעות החזירו אותי לספר שקראתי לפני שנים, "ויקטוריה" של סמי מיכאל. הספר הנפלא מתאר את החיים ב"בית מיכל" שעל גדות החידקל, לפני מאה שנה בסך הכל. הבית שבו מתגוררים ארבעה דורות של בני משפחה אחת, נקרא על שמה של האישה הקשישה ביותר שחיה בו. לאורך כל הספר רובצת מיכל על שטיח במפלס העליון, הצופה לחצר הפנימית, ומשם היא רודה בבני שלושת הדורות שמתחתיה, כולל בבנה זכר האלפא מטיל האימה שמפרנס את כל החמולה.
האם העולם התקדם מאז ימי החמולה של בית מיכל לפני מאה שנה? לא בטוח, משום שברור שהקשישים בני ימינו, הנזרקים לבתי אבות כדוגמת זה שתועד לאחרונה, היו מתחלפים עם מיכל של סמי מיכאל בכל רגע נתון.
כמה תהליכים של הקדמה גרמו לשינויים בתנאי סיום החיים בדורנו, חלקם דווקא חיוביים: העלייה בתוחלת וברמת החיים ושחרור האישה. ברכת החיים הארוכה היא יפה וטובה כאשר יש לאדם מספיק כסף ומשפחה עוטפת. אבל עלייה בתוחלת החיים בזמנה של מיכל של סמי מיכאל הייתה מציבה במפלס העליון של חצר החמולה טור שלם של נשים וגברים שרועים על מחצלות, דבר שהיה גורם לקריסתה של החמולה כגוף שיש לו משאבים להתמודד גם עם העולם התחרותי שבחוץ. ואם אתה לא מיכל, אלא חלילה קשיש התלוי על מתקן הרמה ומחכה ככביסה שתתייבש לפני שיקשרו אותך שוב למיטה, אתה בוודאי שונא את גילך המופלג ושואל את נפשך למות.
את סגנון החיים של החמולה, התומכת במיכל, מאפשרות בנות המשפחה, שהן לא פחות מאשר שפחות לבעליהן. העובדה המבורכת שנשים יכולות להיות עוד משהו חוץ ממטפלות של ילדים וקשישים, מוציאה כוח אדם גדול וחשוב ממצבת כוח האדם של מי שמטפלים בזקנים.
השינוי השלישי, עלייה ברמת החיים, בשפע וברצון למימוש עצמי הוא חלומה של גיבורת הספר ויקטוריה. לאחר שהבריטים כבשו את עיראק, היא רוצה להשתחרר מהחמולה ולגור עם בעלה בבית פרטי מפואר משלהם, היא רוצה קדמה. ובכן, הקדמה כבר כאן, ואנחנו יכולים להשיג כל כך הרבה ובכזאת קלות, אבל דווקא העובדה הזו גורמת למרוץ חיים בלתי נגמר.
אני זוכרת סבתא רבתא אחרת שלי, קלרה ז"ל, יושבת בשמש של המרפסת, מכינה שעועית ירוקה לקראת בישול ומגלגלת באצבעותיה פתיתים תוצרת בית. והנה אני, שלושה דורות אחר כך, מוציאה שעועית קפואה מהמקפיא ופתיתים מוכנים מהשקית. ובכל זאת, יש לי הרבה פחות זמן ממה שהיה לסבתא רבתא על המרפסת.
הרצון להספיק, לעשות, להשפיע ולהשאיר חותם מוציא נשים ואנשים אל מחוץ לכותלי הבית. לא, אני לא רוצה לחזור לצורת החיים של לפני מאה שנים ובטח לא למעמד הנשים שאפשר את מבנה החמולה, אבל אני גם לא רוצה שנאבד חלילה את האכפתיות ואת האחריות האישית.
אורח החיים המודרני והעלייה בתוחלת החיים מחייבים אותנו למצוא פתרון חדש לדיבר הכל כך חשוב "כבד את אביך ואת אמך". זה לא פשוט. הפתרון חייב להיות אחראי ורב־מערכתי, מתוך הבנה שמדובר במשימה שהיא גם אישית של כל אחד ואחת מאיתנו ומשימה לאומית של העם שמתיימר להיות אור לגויים, וגם מתוך הבנה ששום מצלמה שתוצב לפקח בבתי אבות לא יכולה להחליף את המצלמה הפנימית שאמורה להיות לאדם אל מול מצפונו.
מעטפת של תמיכה
שר הבריאות יעקב ליצמן הניח "תוכנית התערבות דחופה" בעניין הקשישים הסיעודיים, שעיקריה תוספת כוח אדם סיעודי למחלקות באמצעות הבאת עובדים נוספים מחו"ל והגדלת תקנים, העלאת שכרם של עובדי הסיעוד כדי למשוך כוח אדם איכותי יותר והידוק הפיקוח. בנוסף, תוקם ועדה בין־משרדית שתדון באלמנטים השונים של הסוגיה. כך או כך, שום ועדה או תוכנית לא יוכלו להביא תועלת, אם לא יוקצה לסוגיה מראש תקציב משמעותי. תקציב שהכותרת שלו היא: נשארים בבית.
נכון, צריך עוד פיקוח בבתי אבות, וצריך עוד כוח אדם במחלקות הסיעודיות. ונכון, לפעמים אין ברירה, אלא לאשפז את הקשיש בהשגחה רפואית צמודה. אולם ברוב המקרים לקשיש הכי טוב בבית, ולשם כך משפחתו זקוקה למעטפת תמיכה. אסור שהמטפלים בקשיש יקרסו. לפי נתוני משרד הבריאות, 33% מבני המשפחה התומכים בקשישים נאלצו לעזוב את מקום עבודתם, ו־13% נאלצו להחליף עבודה. יש לסייע למשפחות לעטוף את האדם הסיעודי בדמות מטפל קבוע, ברופא משפחתי, בציוד רפואי מסייע ובטיפול כזה שגם מונע אשפוזים שעולים כסף למדינה.
כמה עולה מערך כזה? על פי ההערכות מדובר ב־2־3 מיליארד שקל. כן, זה הרבה מאוד כסף, אבל כשיש לחץ ציבורי הממשלה יודעת למצוא אותו. ועכשיו נשאלת השאלה: מי יפעיל לחץ ציבורי על הממשלה, כשזקנינו לא יכולים לעשות לעצמם לובי? אני מקווה שהתקשורת לא תוריד את הנושא מסדר יומה, אני מקווה שצעירים שכבר החלו להפגין השבוע יצליחו להתמיד בהשארת הנושא בתודעה הציבורית. ואני מאוד מקווה שהמדינה תצליח לעשות שינוי מערכתי, שנהיה גאים בו בעוד כמה שנים. מפני שלשם שינוי יש כאן הסכמה לאומית. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים - כולנו מזדקנים.