צמרמורת קלה ונעימה חולפת בגופו, כאילו לא בטוח אם כבר חמים ונעים או שעדיין קצת קריר. ממש כמו התחזית המתעתעת: היום שמש אביבית ו"חם מהרגיל לעונה" ומחר “ירידה חדה בטמפרטורות עם גשם מקומי בצפון ובמרכז" - לך תבין את אלוהים, אפילו אם אתה מאמין. לו אך ניתן היה להקפיא את האביב. אילו לא היה נגזר דינם של הגשמים והלילות הקרירים להתמעט בהדרגה אלי שרב, לו אך היה מרץ מביא בעקבותיו את אפריל ומאי - ונעצר - במקום להנחית עלינו עוד ארבעה חודשים בחום ולחות של מרק. והוא נוחר בבוז עצמי ומשתומם על שלא למד עדיין לקבל את גזירת הטבע: הן השנים לימדוהו שבמרכז העיר אין חניה, ובחמישי אחר הצהריים התנועה מרובה ושלמשרד הפנים, למשל, מוטב לבוא עם חומר קריאה והמון סבלנות, ושפוליטיקאים נוטים לשקר, במיוחד ערב בחירות - לכל הטרדות הקטנות של החיים כבר הצליח להתרגל, ודווקא על מזג האוויר ההפכפך, מטרד שהוא כולו פורס מז'ור, דווקא עליו הוא מתקומם.
ואולי זה קצת סימבולי לחייו: נלחם תמיד בטחנות רוח, בוחר בקפידה רק את הקרבות חסרי הסיכוי: כמו בדרבי, כמו בבנק, כמו באהבה הוא נמשך אל הבלתי אפשרי, מקווה לשער ניצחון בדקה ה־90, מתעתד לסגור את המינוס, להזמין אותה לצאת. ועכשיו הוא מנסה לעצור את חילופי העונות, להשאיר את אור השמש הנעים, המרפא, על העור החיוור - לפני שיישרף בלהבת שמש הקיץ היוקדת. כך הוא חולם בהקיץ, שיכור מהאור - ולנגד עיניו עולה הכתובת ההיא ששום תא שירותים צבאי אינו שלם בלעדיה לאמור: עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן.
איך הזמן הפך למשהו שהוא משתוקק לעצור?
הוא כבר אינו זוכר מתי הפך הזמן לאויב. איך היה הזמן ממשהו שמצפים שיחלוף כדי שיגיע כבר החופש הגדול, סוף השבוע, חופשת השחרור, סיום הסמסטר - למשהו שהוא משתוקק לעצור? מתי לעזאזל הפכו חייו, כמעט באחת, למוצאי שבת?! לאותו פרק זמן שבו הופכת הכרכרה לדלעת ובגדי הנשף לסחבות, מתי פינו החלומות את מקומם לדאגות?
הוא מביט מהחלון וזה עושה לו די עצוב, עד שהוא מחליט להשתמש בתרופת הפלא נגד דיכאונות עונתיים: שפת הים. לא זו של יולי־אוגוסט, עמוסה בריחות של קרם נגד שיזוף וזיעה עם פסקול בצרפתית ומים בטמפרטורה של שתן. הו לא: הוא מתכוון לים שבין העונות, זה שבו שגרירות של רזון טוב כבר שרועות על מגבות כדי להכין את עורן לקיץ (יבוא יום והן תתחרטנה על כל קרן שמש, אבל לך ספר את זה למישהי בגיל שבו הכל נראה עליה חינני: מנמשים ועד שניים־שלושה קילוגרמים עודפים), הים “שלו" הוא זה שבו בעלי המקומות עוד מתפתים להגיש, בניגוד לחוק, את הבירה כמו שצריך - בכוסות זכוכית קרירות, זה שעוד שומעים בו לא מעט שפות זרות של מי שלא יכולים להאמין עד כמה שפר עלינו גורלנו, עם שמש אביבית חמימה במועדים שאצלם עוד שמורים למעילים, חוף הים שבו כלבים משוטטים בחופשיות, רצים במעגלים ואחר כך חופרים בחול, שיכורים מחופש וחופשיים מפקחים.
זה הים בשבועות הכי יפים שלו, רגע לפני שתתחיל העונה החמה. הנה כלבלב חביב מצא מקום מוצל דווקא מתחת לכיסא הפלסטיק שלו, ליקק אותו פעמיים בקרסול, חפר קצת בחול - והשתרע מלחית בלשונו וצחוק של אביב בעיניו. והנה אחרי הכלב באה גברת, דווקא חמודה! מתנצלת על הבלגן ומנסה לפתות אותו להגיח ממחבואו ולהניח את צווארו בקצה הרצועה שבידה. גם לו, ממש כמו לשרה הממונה לא יצא לעיין יותר מדי בצ'כוב לאחרונה, אבל גם בלעדיו הופכת הגברת הקטנה עם הכלבלב למטאפורה: כי נניח שממש כמו הכלב היה משתכנע להשחיל את צווארו בקצה הרצועה. ההתחלה הייתה ודאי נעימה, עם צ'ופר וליטוף, והצרות היו מגיעות כשהיה מנסה שוב לרוץ חופשי - ונחנק.
בבת אחת הוא מבין לפתע שהרצון לקבע את האביב דומה לרצון להקפיא את כל מה שטוב בחיים: את גרגורם העולץ של הילדים כשהם צוחקים למראך בפה מלא - בטרם יזדקקו לאימוג'י כדי להביע רגשות; את האהבות הצעירות - לפני שהן מתחילות להיות מעיקות; את הביס הראשון של האוכל - לפני שמגזימים; את שלב הסטארט־אפ - כשכל הרעיונות נשמעים עדיין טובים; את המבט בעיניה - לפני שהתחלת להתחמק מהן; את קרן השמש האביבית - רגע לפני שתשרוף; את החיוך האביבי בעיני בעלת הכלב - רגע לפני שלא יראה אותה שוב לעולם. את כל הדברים כשהם בראשיתם.
עוד בטרם יסיים ללגום מהבירה הוא מסמן למלצר שיביא לו עוד אחת - כמבקש ללגום עוד רגע של חסד, לפני שיתחלפו כל הזכוכיות בפלסטיק.