ביום שישי האחרון שודרה בערוץ הראשון כתבת מגזין אפרופו סערת הרב יגאל לוינשטיין וגיוס הבנות הדתיות. את הכתבה הכין דווקא ריאד עלי, הכתב הדרוזי של הערוץ המתפוגג. כך, את החיטוט שערכה הטלוויזיה הממלכתית בהתלבטות המייסרת שנערכת בקו ציונות־דתיות־גיוס לצה"ל ויחס לנשים, ביצע מי שהוא לא בדיוק יהודי כשר. עלי, אגב, כדרכו, עמד במשימה בכבוד.
האפיזודה הקטנה הזו ממחישה עד כמה עכשיו, כשפורים כבר לא איתנו, רצוי להסיר את המסיכות ולבחון מחדש את התפיסות הישנות. הדבר נכון, בראש ובראשונה, לגבי אנשי הזרם של הרב לוינשטיין – המכונה חרד"לי. לוינשטיין וחבריו צריכים לזכור שתלמידי הרב קוק, מתחילת המעשה הציוני, חיפשו את המהות שמעבר למסיכות ודווקא בכך נחלו הצלחה כבירה. בניגוד לחרדים, שעסוקים מתוך חולשה בבניית חומות מפני אימת המודרנה, הציונות הדתית פעלה באומץ ומעמדת כוח – נפתחה למודרנה ולמרות זאת בנתה לתלפיות את אמונת חבריה. אין ספק שהיו לכך מחירים, אבל התוצאות מדברות בעד עצמן. לעומת זאת, דרכם של תואמי הרב לוינשטיין היא דרכם של החרדים, ולא פלא שדווקא אריה דרעי הש"סניקי היה זה שחיזק את ידי הרב הציוני מעלי.
בחינה מחודשת של תפיסות לא מחייבת לשנות הכל, אפילו לא לפתוח את החילות הקרביים לרווחה לבנות. אבל היא כן מחייבת לערער על הגישה הדתית כלפי נשים, שהייתה מקובלת מדוד המלך ועד דוד בן־גוריון. תוצאות חשיפת הציבור הדתי להשכלה, לעבודה, ליכולות של הנשים מחוץ לבית, ממחישות את האבסורד של שליחת הבנות לחינוך, לעזרת נשים ולמטבח בלבד. הדרישה לבחינה המחודשת הולכת וגוברת קודם כל אצל הסרוגים והסרוגות, והיא מחייבת שינוי יסודי בתפיסות שרווחו מאז ומעולם. בין היתר היא נוגעת גם לצבא, כי אכן – אם נשים דתיות יכולות לעבוד וללמוד באופן שוויוני, לא ייתכן שמקומן יודר דווקא מהמוסד הלאומי הקריטי כל כך – צבא ההגנה לישראל. אם כי את ההשתלבות שלהן בכל תפקידי הלחימה צריך לבחון בעיניים שונות לחלוטין, הנובעות מהמגבלות הפיזיות של גוף האישה.
רק ההתמודדות הפתוחה עם המודרנה והתאמת התפיסות לעולם המשתנה הפכו את הציונות הדתית לזרם משגשג, רלוונטי, שיכול להתמודד גם על ההובלה וההנהגה של המדינה. בניגוד מוחלט לגרעין הקשה של העולם החרדי, שדואג בעיקר לעצמו. רצוי שגם ראשי המכינה בעלי יפנימו את זה. אלא שהסרת המסיכות לא נעצרת על קו גיוס הבנות לצה"ל. אחת הסמטאות המיותרות שראשי הקואליציה נדחפים אליה היא חוק המואזין. צירוף של פחדנות מאכיפת החוק הקיים, שמאפשר להגביל את מחוללי הרעש, וניסיון לייצר תכנים תוקפניים נגד הערבים בכל מחיר יצר עימות מיותר. החוק לא יצליח להשתיק ולו מואזין אחד, אבל ידחוף חלק מאזרחי המדינה ללא סיבה לזרועות מחנה זועבי–טיבי, מחנה האויב.
חוק המואזין מיותר, כיוון שהחקיקה נגד מטרדים ודציבלים גבוהים, אם תיאכף ביד חזקה, יכולה לפתור את בעיות מטרדי המואזין בערים מעורבות ולא רק בהן. מדובר במסיכה תוקפנית וריקה שמשרתת רק פוליטיקאים ציניים כמו אביגדור ליברמן, מי שנזקקים לקצת התלהמות גורפת נגד כל ערביי ישראל אחת לכמה זמן, דווקא כדי לכסות על המערומים שלהם בתחום הלאומי.