אין עדות ברורה יותר לעליבותו של שלטון החוק בישראל מההיתר שניתן לחיילים חרדים לצאת לביתם ללא מדים, כדי שלא יתנכלו להם. אין עדות ברורה יותר לעוצמת כוחם של החרדים מול החברה הישראלית מאשר הוויתור הפחדני הזה. ישראל חכמה רק על חלשים: את החיילים היא מכריחה לצחצח נעליים, את החיילים היא מכריחה להכניס חולצה למכנסיים, ואם לא, יבוא שוטר צבאי, ואת החיילות היא מכריחה להסתובב ברחוב רק עם תיק תקני ובשיער אסוף. אבל חיילים חרדים נשלחים הביתה בתחפושת. למי יש כוח להתעסק עם המשוגעים שמקללים אותם ומעליבים אותם. למי יש כוח לכפות עליהם כלל בסיסי בהתנהגות אזרחית: לא מתנכלים לחיילים. ומי שמתנכל - חוטף.
דמיינו את הסיטואציה ההפוכה. קל לדמיין אותה, כי גם לחרדים יש מדים. דמיינו חרדי שנוסע למקום עבודה, ובדרך אליו הוא סופג נאצות מפרחחים או עלבונות מאזרחים חסרי תרבות או אפילו יריקות. דמיינו את החרדי הזה ואת מנהיגיו: האם יאמרו לו לפשוט את מדיו? האם יאמרו לו לנסוע לעבודה בלי כובע, כיפה ומעיל שחור? האם חרדים יאפשרו לאישה לצאת לעבודה בלי כיסוי ראש, אולי בחולצה חושפנית? האם יציעו לו ולה להתחפש לאזרחים לא חרדים, כדי להימנע מהקללות, מהעלבונות, מהיריקות, מההתנכלויות? או שאולי יגידו להם: אלה הם מדיכם. המדים הללו מבטאים את ייחודכם התרבותי. גאוותכם עליהם. אל תפשטו אותם.
אנחנו רואים חרדים מסתובבים ברחובות במדים של חרדים. הם סופגים מבטים של סקרנות ולעתים של עוינות, הם סופגים הערה פה ושם. אנחנו רואים אותם מסתובבים כך גם ברחובות של מדינות אחרות וערים אחרות, שבהן יש סכנה גדולה יותר. המדים שלהם מזהים אותם כיהודים. הם מזהים אותם כמטרה להתנכלויות של אנטישמים. אבל החרדים מתעקשים. הם לא פושטים את מדיהם. לא משום שהבגד חשוב – משום שפשיטת הבגד מעידה על כניעה. והחרדים לא נכנעים.
מדינת ישראל נכנעת בקלות
אבל מדינת ישראל נכנעת. בקלות נכנעת. היא נכנעת לאזרחים פורעי חוק בלי למצמץ ובלי להתאמץ. כמה קל, כמה מעשי, להציע פתרון לחייל החרדי. פשוט את מדיך – מדי צה”ל – וצא לרחוב כאחד האדם. במקום שמדינת ישראל תבהיר שמי שמתנכל לחייל דמו בראשו, במקום שתגן על מי שלובש את מדיה, במקום שתשלח לאלף עזאזל את מי שמניף אצבע לעברו של חייל המשרת אותה, ישראל מתפשטת. והפרחח החרדי – מיעוט קטן מקרב הציבור החרדי, מיעוט קטן ומזיק - רואה וצוחק. ובצדק צוחק. חרדי אינו פושט את המדים. אבל חייל צה”ל פושט גם פושט. תגידו אתם מי יותר חזק, גם ברמה הערכית וגם ברמה המעשית.
לא צה”ל אשם במחדל המביך הזה. צה״ל הוא קורבן שלו. צה”ל הוא גוף שכוחו בלגיטימציה שהוא שואב מן הציבור, העוקב באימה אחר האופן שבו שוחקים מנהיגי ישראל את הלגיטימציה שלו. קשה לגייס חיילים בהיעדרה של לגיטימציה. קשה לגייס חיילים כאשר לאזרח ברחוב מותר להתנכל להם, לעלוב בהם. צה”ל רוצה ונדרש לגייס חיילים חרדים, אך אינו יכול לספק להם הגנה בסביבתם הביתית. בצדק, הוא מבקש להגן על החיילים שלו. בצדק, הוא סומך על רשויות המדינה האחראיות לכך שיעשו זאת. בצדק הוא מתפשר. שילכו הביתה בלי מדים - העיקר שיחזרו בשלום לבסיסם.
אין לטעות במסר ששולחת המדינה לאזרחיה: צה”ל פחות יקר מהחישובים הפוליטיים של מי שמפחדים מעימות עם קבוצות בחברה החרדית. אין לטעות במסר ששולחת המדינה לאזרחיה החרדים: אתם מופקרים לגורלכם בקרב מול הגורמים הקיצוניים במחנה שלכם. אין לטעות במסר ששולחת המדינה לחייליה: מדים זה לא ממש חשוב. מדים זה רק למי שגר במקום הלא נכון – שבו מכבדים חיילים. מי שגר במקום הנכון יזכה בפטור.
אולי אפשר לעשות מזה סטארט־אפ: מיזם חברתי של התנכלות לחיילים בכל יום שישי בכל מקום. תקללו אותם ברכבת, תדחפו אותם באוטובוס, תירקו עליהם ברחוב - עד שכולם יקבלו פטור ממדים כשהם יוצאים הביתה. החיילים בוודאי יודו לכם אם תצטרפו למיזם המועיל הזה. ומתברר שגם למדינה לא אכפת.