ביום שבו תלך דרכו הפוליטית של אביגדור ליברמן בדרך כל בשר, יהיה מרתק לעמוד על קברה המטאפורי ולהאזין להספדים. למעלה מ־20 שנה מסתובב האיש במערכת הפוליטית שלנו, בלי להשאיר ולו חותם אחד שמעיד על תפיסת עולם. לא יוזמת חקיקה. לא מצע מדיני. לא קו פוליטי שהיה נכון שלשום ונשאר כזה גם אתמול.
שני עשורים של אמירות פוליטיות שסותרות זו את זו ומבקשות לאסוף מחיאות כפיים, פעם מימין ופעם משמאל. יום אחד הוא "פירומן", יום אחד הוא "המבוגר האחראי". פעם, עבור הימין, הוא היחיד שאומר לערבים את האמת בפרצוף. פעם, עבור עיתונאים משמאל, הוא אופציה ריאלית לגוש חוסם נתניהו, בצוותא עם איימן עודה וזהבה גלאון. קריירה פוליטית שלמה יושבת על מצע שמשלב זיכרון קצר עם אדישות של ציבור שלא אכפת לו מה אמרת אתמול, אם אתה נשמע נחמד היום.
הדרישה של שר הביטחון מהרב יגאל לוינשטיין שיתפטר, והאיום להפסיק את ההכרה בישיבת עלי כישיבת הסדר ולפעול כדי לבטל את ההכרה בעלי כמכינה קדם־ צבאית, היא מהלך שאין בו דבר מעבר לפוליטיקה צינית וניסיון לקרוץ לקהלים שליברמן מחפש לקרב אליו.
***
הביקורת כלפי הרב לוינשטיין מתחלקת לשניים. ביקורת על הסגנון, וביקורת על מהות הדברים. עוד רגע נסביר למה הרעיון לסגור מוסד (זו המשמעות בפועל) בגלל סגנון דברים של אחד ממנהליו, הוא מהלך מטורף. אבל גם למי שחולק על הקביעה הזו, צריך להזכיר שהרב לוינשטיין התראיין בשבוע שעבר לערוץ 2, התנצל וחזר בו מהסגנון הפוגעני. אם ליברמן היה מבצע את המהלך הקשה הזה לפני ההתנצלות, יכולנו אולי להאמין לו. אבל ללכת למהלך של ביטול ההכרה במכינה קדם־צבאית, שהצמיחה אלפי לוחמים, רק בגלל סגנון דבריו של אחד ממנהליה, אחרי שזה כבר חזר בו?
זה לעניין הסגנון, עכשיו למהות. בעניין המהות, כפי שניתן היה לראות השבוע, מאוחדים כמעט כל רבני הציונות הדתית בהרגשה שמשהו רע עובר על הצבא. שיש בעיה. שצה"ל, שהכיל את כולם, שינה את פניו. זה לא הרב לוינשטיין. זה הרב יובל שרלו והרב דוד סתיו והרב יהודה גלעד מהקיבוץ הדתי והרב אהד טהרלב, שבניגוד לרב לוינשטיין תומך ומעודד בנות דתיות להתגייס לצה"ל מלכתחילה.
ואם איש פשרות כמו הרב יעקב מדן צועק ש"הבית בוער", וטוען, כפי שמפרסם עיתון "שביעי", ש"ישבנו אצל הרמטכ"ל, קיבלנו הבטחות, וכל ההבטחות הופרו אחת לאחת", אז משהו לא טוב קורה. ואם הוא, שמעיד על עצמו “אני נאמן לצה"ל... כל הילדים שלי שירתו ביחידות מובחרות", אומר ש"בשנתיים האחרונות קורה דבר איום ונורא", אז נפל כאן דבר שרק פירומנים שהפוליטיקה הצינית מעסיקה אותם, מוכנים לשחק לידו עם ג'ריקן של נפט.
מדינת ישראל מממנת במיליארדים ישיבות חרדיות שמחנכות את תלמידיהן לא להתגייס לצה"ל. האם לליברמן יש אומץ לסגור את הישיבות, או שעם החרדים הוא לא מתעסק? מישהו חשב פעם לסגור את הברז לגימנסיה הרצליה משום שמנהלה, ד"ר זאב דגני, סירב לאפשר לקציני צה"ל להיכנס ולדבר עם התלמידים שלו? מישהו היה מוכן לאפשר פגיעה במחלקה למידול מולקולרי ותרופות במרכז למחקר תרופות באוניברסיטה העברית, רק כי מנהל המחלקה, הפרופ' עמירם גולדבלום, אמר על ההתנחלויות שהן מרכזי טרור? מישהו היה מוכן לבטל את ההכרה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, עד שהנהלתה לא תפטר את ד"ר עופר כסיף, שכינה את שרת המשפטים, איילת שקד, "חלאה ניאו־נאצית"?
קראתי אתמול את ידידי הטוב, בן דרור ימיני, מאשים את השר נפתלי בנט בצביעות ומזכיר לו שהוא עצמו ביקש להקים ועדת אתיקה שתעסוק בהתבטאויות חריגות של אנשי אקדמיה. אפשר לאהוב את היוזמה של בנט, אפשר להתנגד לה, אבל אין ולו דמיון קל בין המקרים. משום שבנט לא ביקש לסגור אוניברסיטה או להפסיק לממן פקולטה בגלל סגנון דיבור לא נאה של מרצה או ראש חוג. ד"ר ניב גורדון מאוניברסיטת בן־גוריון קרא לחרם על מדינת ישראל, ואיש לא חשב להפסיק לממן בגללו את המוסד האקדמי החשוב הזה.
***
אבל לא רק ימיני שיחק עם ההשוואות האלה. שמעתי אתמול אנשי שמאל שתוהים מה ההבדל בין המכינה בעלי לבין תיאטרון אל־מידאן שאותו ביקשה השרה מירי רגב לסגור, או למוסדות תרבות שקיימו פסטיבלי "נכבה" ושאת צינור המימון שלהם היא ביקשה לנתק. ובכן, יש בינינו מי שסבורים שלמדינה אסור להתערב בתכנים של גופים שהיא מממנת. אלה, אם הם הגונים, צריכים להתנגד להתערבות כזו, הן באל־מידאן והן במכינה בעלי.
אני, בניגוד להם, סבור שלמדינה יש זכות להחליט מה ראוי לממן ומה לא, ועדיין אני לא רואה שום דמיון בין אל־מידאן או ה"נכבה" לבין המכינה בעלי. למה? כי באל־מידאן הייתה טענה שהתיאטרון משמש מקום אירוח לטרוריסטים משוחררים ושהוא מעלה הצגה בהשראת מחבל שפיקד על חוליה שעינתה ורצחה חייל צה"ל. אפשר להתווכח אם זו עילה מספקת כדי לעצור תקצוב לתיאטרון, אבל אי אפשר להתווכח עם זה שמה שנעשה שם היה חלק מליבת העשייה של המקום. גם כשהמדינה מסרבת לממן מוסד תרבות שמארח פסטיבל הרואה בהקמת מדינת ישראל "נכבה" אפשר להתווכח איתה, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שאנחנו עוסקים בדיון סביב מהות פעילותו, רוחו ותפקודו של המוסד הממומן.
לעומת אלה, הדברים המגונים של הרב לוינשטיין בהרצאה שנשא היכן שהוא, אפילו לא אצלו במכינה, אינם חלק משום תוכנית לימודים של המכינה הזו. יתרה מכך, אם לא היה מדובר רק בהרצאה משולחת רסן וגסה, אלא במכינה שמחנכת את תלמידיה לזלזול בנשים ברוח הדברים שנשמעו באותה הרצאה, גם אני הייתי תומך בצעדים קשים נגד המכינה. אבל להתייחס להרצאה מכוערת ככל שתהא, שעליה הוא גם התנצל, כאילו היא חלק מרוח המכינה? לפעול לביטול הכרה במוסד בגלל דיבור בוטה של אחד ממנהליו? האם למישהו הייתה עד היום טענה כלשהי באשר לתכנים הנלמדים במכינה? באשר לליבת העשייה החינוכית שלה? באשר לשיעור שמופיע במערכת ולא נכון היה להעביר אותו?
***
יש בעיה גדולה יותר מהרב לוינשטיין, שלמרבה הצער, בגלל סגנונו איש לא עסק בה. צה"ל של השנים האחרונות תפס כיוון אחר מזה שהיה בו בעבר, וציבור גדול מרגיש עם זה רע. זה קרה בלי דיון ציבורי, בלי החלטה של הכנסת, בלי ששרי הממשלה נתנו על כך את דעתם, בלי שהציבור באמצעות נבחריו יכול היה להביע את עמדתו.
מכתב הרבנים המתונים, שחשף שלשום אבישי בן חיים בערוץ 10, רק הוכיח למי שחשב שיש לו בעיה עם הרב לוינשטיין, שהוא לא מבין כלום. כי כשכל כך הרבה רבנים מכל גוני הקשת זועקים שהם לא יכולים עוד להמליץ לתלמידיהם מה שהמליצו אתמול, או שהערבוב הפיזי בין בנים לבנות בבה"ד 1 הוא משהו שלא היה מעולם, אז מי שצה"ל חשוב לו חייב לכל הפחות להקשיב להם. נכון, אין הכרח להסכים איתם או לקבל כל טענה שלהם, גם אם הם שולחים לצה"ל את מיטב בחוריהם במספרים גדולים. אבל להתעלם מהם ולהילחם בהם, זה הדבר הכי מטופש ומסוכן לעשות בסיטואציה הזו.
וזה מה שעושה בחצי השנה האחרונה ראש אכ"א ודובר צה"ל, האלוף מוטי אלמוז. אלמוז הכריז מלחמה על כל מה שמייצג הציבור הזה. בכוחנות. באגרסיביות. כמו פיל בחנות חרסינה. בחודשים האחרונים, כאילו היו שחקנים בסוכנות דוגמנים, הוא עושה בחיילי צה"ל שימוש לטובת קמפיין פוליטי שלא היה כמוהו מאז נוסד צה"ל. אין יום בלי אייטם עיתונאי, בלי חיילת שמספרת כמה נהדר לה לשרת עם בנים, בלי חיילים שנשלחים לתקשורת לראיונות שכל מטרתם להשיב מלחמה לציבור הדתי־לאומי ולרבניו.
אגב, לא רק רבנים חושבים שיש בעייתיות בחלק מהיחידות שנפתחות לשירות נשים. שמענו מה אמרו על זה האלוף יפתח רון טל ותת־אלוף אביגדור קהלני. אפשר וצריך לדון על הסוגיה הזו, אבל זה לא מה שעושה צה"ל. דובר צה"ל, כאילו היה יועץ תקשורת של מפלגה, החליט לנצח בקרב הזה דרך העיתונות. כדי להילחם ברבנים ובקציני צה"ל הבכירים שחושבים ששילוב בנות ביחידות מסוימות פוגע בצה"ל, הוא עושה שימוש ציני בחיילות וקצינות. אספו את כל קטעי העיתונות של החודשיים האחרונים שהופיעו בהם, בשירות דובר צה"ל, עשרות חיילות וקצינות אם לא למעלה מזה, ותיווכחו איזה קמפיין ענקי מתנהל כאן.
***
לפני כמה חודשים אפשר דובר צה"ל לחיילים סדירים להתראיין ל"ידיעות אחרונות" ולתקוף שם את הרב הראשי לצה"ל, קצין בדרגת תת־אלוף. לפני כמה ימים, רק לצורך הדוגמה, כיכבה על שער "ידיעות אחרונות" סא"ל אורית קורמן נגרי, מפקדת גדוד תקשוב, כשלצדה בתה הקטנה בתחפושת צבאית. "הרב יגאל לוינשטיין, שדיבר בזלזול על חיילות צה"ל, לא ראה את הגאווה בעיניה של יעל בת ה־6 וחצי כשהיא מחופשת לאמה", אמרה הכותרת.
יש לי בעצמי ים של ביקורת על לוינשטיין, אבל אני לא מוכן שאל המלחמה נגדו ייגררו קצינים במדים. רגע, תגידו, אבל זה העיתון קובע את הכותרות, לא דובר צה"ל. טעות. דובר צה"ל הוא משרד יחסי הציבור הכי חזק שיש. את הכללים בראיונות שהוא יוזם, רק הוא מכתיב.
לפני עשרה ימים פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה על מפגש מרגש בין ארבע לוחמות קרביות בצה"ל לבין עליזה גורי, היום בת 86 ובעבר פלמ"חניקית. הכותרת סיפרה על הפגישה ועל השיחה "על פמיניזם בשדה הקרב, היתרונות של נשים במצבי משבר ולמה אסור לתת לרבנים להתערב בגיוס בנות". "יש סכנת הדתה בצה"ל", הסבירה גורי לחיילות ששלח אליה דובר צה"ל, "וזה מקומם אותי. הצבא מתקדם, מאפשר לבנות להגיע לתפקידים שונים, ובאה יד זדונית ועוצרת את התהליך. אסור שההתערבות שלהם בגיוס בנות תשפיע על הצבא, אחרת נאבד את מה שהשגנו".
עזבו את השאלה אם היא צודקת או לא. אבל מה לדובר צה"ל ללבות כל העת את המלחמה הזו מול הרבנים וה"יד הזדונית" שלהם? אין לצה"ל מה לעשות חוץ מאשר לחפש מלחמות עם הרבנים האלה, שאחראים לבתי הגידול של עשרות אחוזים מהצועדים על מגרש המסדרים של בה"ד 1? התשובה ברורה. אלמוז מחפש מלחמה. אחרת לא היה מתעקש לעלות לשידור ברדיו ולכנות שוב ושוב בתואר המעליב "צווחנים" את הרבנים שיש להם מחלוקת איתו. אחרת לא היה שולח לתקשורת - בעיצומו של ויכוח ציבורי בסוגיה הזו - שלושה מג"דים בגדודים מעורבים, שינסו לשכנע אותנו ש"לוחמות יכולות לשרת בטנק ולתמרן במלחמה".
בגיליון האחרון של "במחנה" סיפרה תא"ל שרון ניר, יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, כיצד צה"ל בא לקראתם של חיילים טרנסג'נדרים. "אנחנו לוקחים בחשבון את המענה הספציפי שאותו טרנסג'נדר נדרש אליו מבחינה לוגיסטית ותופרים עבורו 'חליפה לפי מידה', שמאפשרת לו לבצע שירות צבאי משמעותי לצד התהליך שהוא עובר מול הרשויות ומול משרד הפנים", סיפרה. וזה, בעיני, יפה. אלא מה? שבצה"ל יש יותר דתיים מטרנסג'נדרים, ומשום מה דווקא בהם הצבא מעדיף להכות תקשורתית במקום להבין שגם להם ראוי שתהיה "חליפה".
אני רואה ברשת כל הזמן סרטונים וקליפים שמייצר דובר צה"ל, שבהם מספרות לוחמות ומפקדות כמה זה טבעי וחשוב שהן תהיינה במקום שבו הן נמצאות, ושואל למה חיילות צריכות להשתתף בקמפיינים האלה? עזבו שוב את השאלה מה נכון לצה"ל. אבל ממתי הפך צה"ל לצבא של דוגמנים ופרזנטורים שעסוק כל העת בלנצח בקרב על דעת הקהל? לא הייתה בהיסטוריה של צה"ל תקופה שבה גויסו כל כך הרבה חיילים למסעות פרסום שמטרתם קידום אג'נדה.
השבוע הציע דובר צה"ל ל"ישראל היום" ראיון עם שלושה אחים דתיים, שמשרתים במערך הצוללות. הראיון התנהל נפלא עד שהכתב, יהודה שלזינגר, שאל את האחים מה הם חושבים על דברי הרב לוינשטיין ומה דעתם על השיח של שילוב נשים בצה"ל. בדובר צה"ל לא היו מוכנים לקחת צ'אנס, הראיון הופסק והועבר אחר כבוד ל־YNET. לראיון הזה כבר הגיע דובר צה"ל מאורגן יותר, ומי שקרא אותו היה יכול לזהות אצל אחד המרואיינים את המשפט הנכון, המשבח את השירות המשותף עם הבנות, כשהוא מהונדס היטב.
ויש, אפרופו זה, עוד שאלה שראוי לשאול. על סמך מה קובע דובר צה"ל, שרק עמדה אחת בוויכוח המהותי הזה יכולה להישמע? ובכלל, אם לקציני צה"ל מותר להגיב בעיתון על דברים של הרב יגאל לוינשטיין, למה שלא יתאפשר לקצינים להגיב גם על הדברים המקוממים של סגן הרמטכ"ל בערב יום השואה? כי יש אג'נדה פוליטית שצה"ל אוהב ויש כזו שלא? הרי ישנם קצינים בכירים בצה"ל שמתנגדים לשילוב נשים ביחידות מסוימות, ומשום מה צה"ל לא אפשר עד היום לאף אחד מהם לדבר.
וכשהנושא הזה עלה לדיון וכלי תקשורת ביקשו לשמוע את עמדתו של הרב הראשי הקודם, רפי פרץ, מוטי אלמוז סירב לאפשר לו לפתוח את הפה. ליועצת הרמטכ"ל למגדר, תת־אלוף בדרגתה, מותר לדבר. לרב הראשי לצה"ל, תת־אלוף בדרגתו, אסור. אגב, לא רק לרבצ"ר הקודם. אותי מאוד מעניין לשמוע אם הרב הצבאי הנוכחי, אייל קרים, היה ממליץ לבת שלו לשרת בגדוד מעורב, אבל גם לו איש לא ייתן להגיד את זה בקול. מה שמותר לסמלת בתותחנים, מסתבר, אסור לתת־אלוף הרב הצבאי הראשי.
כל עוד צה"ל נשאר מחוץ לפוליטיקה, הכל היה בסדר. אבל כשהוא בוחר לעצמו אם הוא עם הרב קרים או נגדו ואם הוא בעד עמדת הרבנים או נגדה ואילו אישים לתקוף ועל אילו להגן, הוא הופך את עצמו לארגון פוליטי, כמעט למפלגה.
***
ביום שישי שעבר, אחרי המהומה שיצר שותפו לניהול המכינה, פרסם הרב אלי סדן סרטון ובו תגובתו על האירועים האחרונים. אלה היו 14 דקות של דברי טעם. "כל מי שמשרת בצה"ל, חיילים וחיילות, דתי או חילוני או רפורמי או משיחיסט או בעל נטייה הפוכה, זה לא משנה. אם הוא שלוש שנים מחייו מוכן לפעול רק למען עם ישראל ולפעמים גם לחרף את נפשו, הוא צדיק", אמר הרב סדן.
אבל הייתה לו עוד תובנה חשובה. "התפקיד העיקרי שלנו הוא לא לעסוק עכשיו במלחמות על פרצופה של החברה הישראלית", הציב את קו הגבול, "יש אנשים שזה תפקידם... המאבק על דמותה של מדינת ישראל צריך להתקיים בכנסת, בתקשורת, בבתי המשפט". אם מכינה אזרחית חושבת שזה לא תפקידה לעסוק במלחמות על פרצופה של המדינה, על אחת כמה וכמה צבא ההגנה לישראל. ואם ראש המכינה בעלי מבין שזה לא תפקידו, לא ברור איך הרמטכ"ל וראש אכ"א לא מבינים את זה.
ועוד מילה אחת אחרונה. לחיילים הדתיים־לאומיים יש דרך פשוטה לדלג על כל הבלגן הזה. הם רק צריכים להגיד שהם חרדים ובאותו רגע יקבלו צבא שלא רואים בו חיילות גם עם משקפת, אוכל כשר למהדרין, אישור קל לגדל זקן ושיעורי תורה מרבנים. הם לא עושים את זה כי הם לא מאמינים בהתבדלות. הם מאמינים בהשתלבות. כשצה"ל מזהה את זה כחולשה ומכה, הוא מגלה חוסר תבונה ומסכן את הבניין כולו.