מלחמת גוג ומגוג בפוליטיקה הישראלית. תאגיד, כחלון, גאולה אבן, נתניהו, כץ, בנט וליברמן. כולם מתגוששים. מרוצצים זה את גולגולתו של זה. תיעוב אישי ומאבק על העמדה נמהלים לתוך כאוס אחד גדול. נדמה לי שמעולם לא היו כל כך הרבה חברי כנסת, שרים וראש ממשלה, שפשוט שונאים זה את זה וכרוכים יחד בקואליציה אחת. פצע מוגלתי, שנאה יוקדת שמאיימת לפוצץ הכל מבעבעת בין שר האוצר וראש הממשלה ולהפך. וגם הקרע הזה מסתיר בליל של אינטרסים שרחוקים שנות אור מהדיון שנחשף לציבור. חכו להמשך.
נתחיל עם כחלון ונתניהו: חבל המריבה בין השניים נמתח כבר שנים. עוד מההבטחה ההיא בימי ההוזלה הסלולרית. נכון לעכשיו מייסד כולנו מבין שמכה בסגנון זו שקודמו ספג, אחרי שפוטר מתפקידו כשר אוצר, היא עניין אפשרי לחלוטין. רק נזכיר: בחירות 2013, לפיד קוטף 19 מנדטים והופך לתקווה הגדולה של השבט הלבן. הטירון הפוליטי נכנס למטבח הרותח של השף המנוסה שמעניק לו בשמחה את משרד האוצר מתוך ידיעה שתהילתו תקוצץ בשדה הקרב הכלכלי.
נתניהו, שניחן כנראה בקסם נוסטרדאמי, צדק. שוב. בבחירות שלאחר מכן לפיד התרסק. בינתיים התאושש והמריא. אבל את החלק הראשון של המסע כחלון למד היטב. מחירי הנדל"ן, למרות כל הלהטוטים, לא ממש יורדים. הפתרון בדמות מס על דירה שלישית והכרזות על מחיר למשתכן רק מצננות את השוק זמנית. אחרי שהעניינים יופשרו, אני מניח שהכול ינסוק. אבל השר עקשן ונבון. הוא מבין שכישלון בעניין הזה יסמן את הלפידיזציה של “כולנו". כדי להצליח נדרש עוד זמן, שיתוף פעולה של נתניהו, מזל ומכבש יחסי ציבור.
כאן נכנס לתמונה המאבק על התאגיד. הקטטה על פתיחתו הפכה בעצמה לאחד הכלים החשובים בבניית תדמיתו. ב"ארץ נהדרת" אלי פיניש ככחלון הצהיר שכואב לו הגב כי צומח לו עמוד שדרה. נכון להיום העיתונאים עדיין מתלבטים בעניינו של שר האוצר. חלקם לא ישכחו את תעלול קובי מימון: ההצהרה שבעיית הגז תטופל והפליק פלאק המטורף שנעשה עם הכניסה לתפקיד בצורת הכרזה על ניגוד עניינים מטעמי חברות. המאבק על גוף השידור החדש מחזיר לכחלון את אהדת הברנז'ה והופך אותו במכה אחת לאביר החביב שמלוטף בכותרות וגם לאיש שנתניהו לא יכול לו, מה שמעניק נקודת פתיחה מצוינת בקלפי.
מי שממגנט את תשומת הלב הציבורית מנצח
האם ראש הממשלה חושש מהצמיחה הזו? ייתכן. אבל זה אינו המניע לכל המהומה העכשווית. אולי ספיח בפרשה ולא יותר. ברשותכם, אציע סיבה אחרת למאבק הנוכחי. לפחות על פי מה שמתרחש ברשתות החברתיות, התאגיד נראה מגניב ומוכן היטב לשידור בעידן החדש. אלדד קובלנץ, האיש החזק שם, ייסד בעבר בימיו בטלוויזיה החינוכית עמוד פייסבוק מדהים ושנון שהנפיק לא פעם סטטוסים שהפכו לשיחת היום. בעולם הרשתות החברתיות היכולת לשלוט בשיח ולנתב אותו היא הכלי החשוב ביותר במאבק על התודעה. לא משנה אם מדובר על אמת, שקר, ידיעה עיתונאית מצמררת או ויץ מצחיק, מי שממגנט את תשומת הלב הציבורית ומצליח לתפוס את השור בקרניו הוא בעל השררה האמיתי.
ראש הממשלה השכיל להפוך בשנים האחרונות מאדם שהתבטא נגד האובססיה להנציח ולצלם כל דבר בנייד, שטען שהתיעוד האינסופי משעמם ופוגם באיכות החיים, לאמן הרשתות. עמוד הפייסבוק שלו, על יותר משני מיליון עוקביו, משמעותי מאוד בזירה הפוליטית ומעורר קנאה אצל קולגות ומובילי דעת קהל (אפילו אהוד ברק התעורר לאחרונה). על משקל דן כנר, הוא באמת היה הראשון לזהות ולפעול.
אחרי שנוצר גוף תקשורת כזה, הגיע קובלנץ ויישם את מה שעשה בחינוכית בעוצמה של פצצת אטום. לתאגיד גויסו צייצנים מצטיינים ואושיות פייסבוק שכבר הצליחו ליצור תכנים מסקרנים ומשפיעים עוד בטרם העלייה הרשמית לאוויר. מול עיני ראש הממשלה קם צבא שמתמחה במה שהיה המנדט הכמעט בלעדי שלו בפוליטיקה הישראלית. מה עוד שהרשת במהותה היא פרועה, אנטי־שלטונית ודווקנית כלפי כל גורם ממוסד באשר הוא. הנה מתכון שיכול לשמוט בקלות את יכולת הנגד שנתניהו ייצר נגד אמצעי התקשורת שחבטו בו שנים, והכל מכספי משלם המסים. לכן המאבק כל כך חריף. התאגיד עתיד לפגוע באחד הנכסים האסטרטגיים החשובים שלו. נדמה לי שזו הכוונה כשמספרים מקורביו שלא לילד הזה פיללו.
יש כאן נקודה נוספת. את הטענות של ראש הממשלה ומקורביו צריך לכבד ולהבין גם במישור השלטוני נטו. ההחלטה בעניין המדובר נוגעת ביכולת של גורם נבחר לשלוט. בבחירות האחרונות דנו בשאלה אחת: האם בוחרים בנתניהו או לא. מיליונים נדרשו להכריע איפה הם עומדים בנוגע לראש הממשלה. בעד או נגד. חלק מהקמפיינים שמו אותו בחזית כארכי־אויב וכמטרה שיש למגרה. בסוף, בניגוד לכל התחזיות, הציבור החליט על נתניהו (כשבעיניי הצבעה לכחלון ובנט הייתה גם היא עבורו). העם ביקש שהוא יהיה האדם שאמון על ההכרעות המרכזיות שנדרשות כדי להמשיך לקיים את יציבותה של המדינה. בעיני נתניהו סיפור הקמת התאגיד הוא החלטה מהסוג הזה. ראש הממשלה קיבל מנדט למנות, להחליט ולנווט, ואם אחרי ניצחון מוחץ בבחירות האחרונות הוא אינו מצליח לפעול בעניין, הרי שיש מבחינתו הצדקה לבקש פעם נוספת אמון מהציבור.