לכל אחד מאיתנו יש עמדה ביחס לכל דבר כמעט שראש הממשלה אומר או עושה. עם חלק אנחנו מסכימים, על חלק אחר אנחנו חולקים ומשוכנעים שאם אנחנו היינו בתפקיד הזה היינו נוהגים אחרת. ככל שזה תלוי בי, בדרך כלל, גם כשנראה לי שבנימין נתניהו טועה, לפחות לפי תפיסת העולם שלי, אני יודע להסביר לעצמי מה הוא רוצה ולמה הוא התכוון ומה עומד מאחורי ההחלטה שלו לנהוג כפי שנהג.
כל זה היה נכון עד שהגיע שיגעון התאגיד. אם נתניהו היה מסתפק בהתנגדות לתאגיד השידור הציבורי, שאני עובד בו, זה היה בסדר, ואפילו לגיטימי. אם היה מוצא כמה טיעונים הגיוניים למה דינו של התאגיד למות בייסורים, גם עם זה אפשר היה לחיות. אלא שמה שעובר על נתניהו סביב כל מה שהמילה תאגיד קשורה בו, נראה כאילו לקוח ממחלקה אחרת. מחלקת ההחלטות שמגיעות מהבטן, ושבינן לבין ההיגיון אין ולא כלום. אני משוחח פה ושם עם מי שנהוג לכנותם "מקורביו", וגם מהם אני לא מצליח לשמוע הסבר סדור שמגיע מהראש. וכשראש הממשלה פועל מהבטן, זה מטריד. מטריד מאוד.
האמינו לי, ויסלחו לי חברי בכאן, בעיני התאגיד איננו קדוש. כמו שהוחלט להקים אותו, אפשר היה גם בלעדיו. נכון, זה היה משאיר אותנו עם מה שאפילו חיים יבין כינה השבוע "רקב", ולכך נחזור עוד בהמשך, אבל כמו שחיינו עם רשות השידור מאז ששת ימי בראשית, יכולנו להמשיך לחיות איתה גם הלאה. אז איפה הבעיה הכי גדולה עם ראש הממשלה? בדרך. בצורה. בהתנהלות הקפריזית. אתה מסתכל על האיש החכם הזה ולא מבין מה עובר עליו. בדרום מטפטפות שוב הרקטות, בצפון אנחנו על סף הסתבכות, לא רק עם הסורים אלא גם עם הרוסים, והאיש שאחראי על המדינה הכי מסובכת בעולם עסוק בתאגיד. עסוק? או־טו־טו מפיל ממשלה והולך לבחירות בגללו.
יודעים מה? גם לראש הממשלה מותר מדי פעם לתת לדם לעלות לו לראש. קצת. בקטנה. מותר לו להתעצבן על התקשורת שמטפסת עליו בלי הפסקה. מותר אפילו להיגרר לפעמים ולהגיב באופן לא פרופורציונלי. נכון, זו לא קלאסה גדולה, אבל גם לא סוף העולם. אבל השקרים, הו השקרים, עם זה כבר קשה לחיות. עם הידיעה שככל שזה קשור בחלקים חשובים בממשלה, למילה אין עוד שום ערך.
עם יד על הלב, ואני מדבר אל תומכי נתניהו, מישהו מכם באמת מאמין שהוא אירח ל"ישיבה מרגשת, קורעת לב", כמה עובדים מרשות השידור ובפגישה "התברר לי שאין שום בעיה תקציבית?". מישהו באמת רוצה לשכנע אותנו שזה מה שגרם לו להפוך את עמדתו ב־180 מעלות בתוך יום? שדף עם מספרים שהגישו לו כמה עובדים הבהיר לו שכל מה שסיפרו לו במשרד האוצר זה בלוף? האם יש בין השרים, שהדהדו השבוע את המעשייה הזו של נתניהו, שר אחד שמאמין לה? שר אחד שחושב שנשתכנע שככה זה עובד? האם יש מישהו משרי הליכוד שמאמין לנתניהו שאחרי שהוא בעצמו העביר את חוק התאגיד, רגע לפני הסוף, שנייה לפני שהחיה הזו מתחילה לשדר, פתאום כואב לו "לשלוח מאות משפחות הביתה ערב פסח"? אותן משפחות שהוא עצמו שלח הביתה כשהעביר את החוק הזה?
# # #
עזבו את השאלה אם אתם בעד או נגד התאגיד ואם הוא טוב או לא טוב. על דבר אחד אי אפשר להתווכח. העובדה שהארגון הרחב הזה, שהוקם לפי חוק, שמעסיק מאות אנשים, שעובד כבר תקופה ארוכה על תוכניות והפקות, לא יודע כמה שבועות לפני העלייה לאוויר מה הולך לקרות איתו מחר בבוקר, ואם הוא יחיה או ימות, ואם יחיה אז באיזה תקציב - מלמדת הרבה מאוד על האופן שבו מתנהלים פה הדברים.
מדינה שבה אי אפשר לדעת בסבירות גבוהה ביותר שמה שאומרת לך הממשלה או מה שאומר לך ראש הממשלה אכן יתקיים, היא מדינה שיש איתה בעיה. איך שאל ראש הממשלה בדיונים סביב מתווה הגז - מי ירצה לעשות עסקים עם מדינה שיש בה חוסר יציבות ואי־בהירות? לפני כמה שבועות שוחחתי עם עטווה אבו אל־קיעאן מאום אל־חיראן שבנגב. "אני מוכן ללכת", אמר לי, "מוכן לעזוב את המקום שהמדינה החליטה להרוס, ולעבור לחורה. אלא מה? לפני שנתיים הבן דוד שלי פינה את השטח אחרי שחתם על חוזה עם המדינה, וכלום מהחוזה הזה לא קוים. מאיפה אני יודע שאצלי לא יקרה אותו דבר?".
והוא צודק. תראו מה קרה לתושבי עמונה. רק לפני שבועות ספורים ראש הממשלה בכבודו התחייב להקים להם יישוב חדש. לא סתם הבטיח, אלא התחייב להתחיל את העבודות עד סוף מרץ. שימו בצד את השאלה אם אתם שמאל או ימין, ואם אתם בעד יישוב חדש לעמונה או נגד. מה שמשנה פה זה שראש הממשלה הבטיח, וזה קרה רק לפני כמה שבועות. והנה, מרץ עוד רגע בא אל קצו וכלום. איך אפשר לצפות ממישהו לסמוך על מדינה שמתנהלת כך? וכמו עם עמונה, כך עם התאגיד. אולי הוא טוב, אולי הוא רע, שכל אחד יחשוב מה שבא לו. מה שברור זה שהמדינה שקלה את הנושא בכובד ראש, והחליטה שזה מה שצריך לקרות, והעבירה חוק בשלוש קריאות, והעמידה תקציב, ובתאגיד שכרו בניינים, והתחילו לעבוד, וגייסו מאות אנשים ועכשיו, רגע לפני היציאה לפועל, בא ראש הממשלה ואומר "אתם יודעים מה? בואו נפרק".
מדהימים לא פחות הדיבורים על אישור התאגיד בתמורה לפיטוריהם של גיל עומר ואלדד קובלנץ, יו"ר התאגיד ומנכ"לו. בספר יונה זורקים הנוסעים את הנביא מהאונייה, כדי שהים ישקוט מזעפו. בסביבת ראש הממשלה מבטיחים שאם יושלכו עומר וקובלנץ יש מצב שגם הפעם הים יהיה נוח יותר לגולשים. והאופן שבו נעשים הדברים ונדונים, בקול, בגלוי, בלי טיפת בושה, הוא בלתי נתפס. פעם, כשהיו רוצים להעיף מישהו, היו תופרים לו קודם תיק קטן כדי שתהיה עילה להיפטר ממנו. אבל היום, בעידן חוסר הבושה? אפילו את המאמץ הזה כבר לא עושים. די בכך שבסביבת ראש הממשלה יגידו שהשניים לא באים לליכודניקים טוב כדי שאפשר יהיה לדרוש את החלפתם. כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם.
# # #
אגב, לכל מי שדואג מהחקיקה החדשה שמקדמים עכשיו בליכוד, "כדי לשלוט בתקשורת", מומלץ להירגע. לנתניהו אין שום עניין לשנות את פני התקשורת הישראלית. "התקשורת השמאלנית" היא הנכס הכי גדול שלו ושל הליכוד. מדובר במפלגה שבמשך כמה עשורים של שלטון שבא והלך, לא עשתה דבר כדי לשנות את מפת התקשורת, גם במקומות שבהם לגיטימי ומותר לשנות.
הליכוד רוצה את התקשורת שמאלנית, בדיוק כפי שהוא רוצה ממשלות אחדות. כדי שיהיה את מי להאשים. ממשלת ימין היא הצרה הכי גדולה עבורו. בממשלה כזו אי אפשר לתלות כלום במפא"יניקים ואי אפשר להאשים בכלום את אלה ששכחו מה זה להיות יהודים. בממשלה כזו, כשהימין נשאר פתאום לבדו בשלטון, מתברר שנתניהו הוא המקפיא הגדול של הבנייה בירושלים. הוא ולא מלאך. הוא ולא שרף. הוא ולא ציפי לבני.
# # #
על בנימין נתניהו צריך לומר עוד משהו. גדולתו במשך כל השנים באה לידי ביטוי ביכולת שלו להטמיע במחנה הלאומי את התובנה שבסופו של דבר, אחרי הכל, הוא הכי טוב שיש. לא הכי טוב שיש, היחיד שיש. שאם הוא לא יהיה כאן, או שהשמאל יעלה לשלטון או שיחליף אותו איש ימין שיכולותיו לא מתקרבות לאלו שלו.
יודעים מה? לצורך הדיון בואו נניח אפילו שיש בזה משהו. העניין הוא שנתניהו הצליח כל כך טוב בעבודת השכנוע הזו, עד שאיש במחנה הלאומי לא מנסה אפילו לבוא איתו חשבון על משהו. במשמרת שלו פינו את עמונה והרסו את הבתים בעפרה והוקפאה הבנייה במעלה אדומים וגם בירושלים "בירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים, שלא ניתן לאף אחד להגיד לנו מה לעשות בה", ועדיין אנחנו משוכנעים שהוא האיש הכי טוב להתיישבות. האיש שחרר בעסקת שליט יותר מאלף מחבלים, שחלקם כבר חזרו לרצוח בנו, ואחר כך שחרר עוד 78 מחבלים, בהם לא מעט רוצחים, רק כדי שהפלסטינים יסכימו לשבת עם ציפי לבני לשיחות שלא מובילות לשום מקום, ואנחנו סולחים לו כי "בוז'י בטח היה משחרר הרבה יותר".
האיש תומך בהקמת מדינה פלסטינית בעודו עומד בראש מפלגה שמתנגדת להקמת מדינה פלסטינית, וכולנו זורמים עם זה כאילו זה סביר שמנהיגה אותנו מפלגה שבכלל לא ברור מה המדיניות שלה ולאן היא חותרת. וכל זה עוד לפני שהזכרנו את ההתנתקות, שנתניהו הצביע בעדה לכל אורך הדרך, אבל עושה הכל כדי לשכנע אותנו שהוא בכלל היה מגדולי הנלחמים נגדה.
לגיטימי לגמרי מצד אנשים במחנה הלאומי לחשוב שלמרות הכל, האלטרנטיבה גרועה יותר. שחרף כל מה שפורט כאן, היתרונות עולים על החסרונות. ועדיין, חשוב מדי פעם להציב סימני שאלה. לדרוש הסברים. על הדרך, על ההתנהלות, גם על מה שעולה מהחקירות. כתבתי כאן את הדברים יותר מפעם אחת בהקשר להקפאת הבנייה. כתבתי אותם לאחרונה גם אחרי שהתבררו טובות ההנאה שנתניהו קיבל מחבריו. והעובדה שבוחריו ואוהדיו לא טרחו מעולם להניח על השולחן את קרן ההשתלמות הזו, "קרן נתניהו", שהם מושקעים בה עד צוואר, ומעולם לא חשבו לבדוק את הביצועים שלה, היא ההישג הפוליטי הכי גדול שלו.
# # #
הערה אחרונה בסוגיית התאגיד. אני עוקב בכאב לב אחרי המאבק של עובדי רשות השידור, מקצתם חברים אישיים, על עתידם. ברשות נעשו במשך השנים הרבה דברים טובים. הרשות גידלה במשך השנים אנשים מצוינים (שרבים מהם עברו לתאגיד). אבל כשרואים את המאבק להשאיר את הרשות הזו בחיים, חשוב מאוד לא לשכוח, ולו לרגע אחד, על מה ולמה החליטה ממשלת נתניהו לחסל אותה.
רשות השידור הפכה עם השנים לסמל של ריקבון ושל התנהלות קלוקלת. כל מי שזכה לראות פעם צוות צילום ענק יוצא למשימה, רק כדי שאיזשהו ועד לא יוריד את השאלטר משום שאין לו נציג על הוואן, מבין שככה לא ניתן היה להמשיך עוד. כל מי ששמע סיפורים של עורכים שנאסר עליהם להוריד בעצמם קטע מיו־טיוב, שמא יקפוץ עליהם רוגזו של אחד מוועדי הטכנאים שעבודתו נגזלה, יודע שלדבר הזה היה צריך לעשות סוף. כל מי שקרא את אין ספור דוחות הביקורת והתחקירים העיתונאיים שחשפו איך מנוהלים מיליארדים מהכיס של כולנו, ברור לו שזה היה בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון".
נכון, אסור שבכתם הזה יוכתמו העובדים כולם. נכון, יש שם המונים שעשו ועושים עבודה עיתונאית מופלאה. ועדיין, אסור לשכוח מה הוביל אותנו אל המקום שבו אנחנו נמצאים היום.