משהו קורה להם, לראשי מערכות הביטחון שלנו - רמטכ"לים, ראשי שב"כ ומוסד - אחרי שהם משתחררים משירותם. כשהם בשירות, יש להם סכין בין השיניים. הם יודעים בדיוק מי האויב, ואיך צריך להשמיד אותו. הם יודעים מי מהווה איום קיומי, ומהו איום אסטרטגי, ואז הם משתחררים ועולמם מתהפך. כאילו הסתבר להם שכל חייהם חיו בטעות. לא זיהו נכונה את האויב. עשו מלחמה במקום אהבה.

לפני שנים אחדות הכה גלים הסרט "שומרי הסף" - על ראשי השב"כ שלחמו בכל עוז בטרור הערבי, ולפתע ראו את האור והם משוכנעים שחייבים לדבר איתם ושאפשר לעשות איתם שלום אמת. לתת להם מדינה. ויכול אדם לתמוה מה גרוע יותר: שעשרות שנים סמכנו על מי שכל חייו המקצועיים טעה, סתם חיסל מחבלים ומדעני גרעין איראנים, והציף את קברניטי המדינה בטעויות הערכה קטסטרופליות, או להאמין עכשיו למי שבהיותם בשירות עשו שקר בנפשם, התקרנפו, סיפקו לקברניטים את השקרים שביקשו, ועתה רוצים לזכות ברווח משני של לוחמים שהניחו את נשקם ועתה הם שוחרי שלום?

השבוע התקיים במכללה האקדמית בנתניה כנס לזכרו של ראש המוסד המנוח מאיר דגן, שנפטר לפני כשנה. ושוב ראינו את הפלא: המשרתים, הרמטכ"ל וראש המוסד היו ברורים מאוד. איזנקוט דיבר על האיום בצפון, ויוסי כהן אמר: "כל עוד משטר האייתוללות קיים, עם הסכם הגרעין או בלעדיו, איראן תמשיך להיות איום ואתגר ראשון עבור ישראל... איראן מפיצה את השפעתה הרעה באזור, והיא לא ויתרה על שאיפותיה הגרעיניות הצבאיות".

אבל כשקם ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, מי שהיה אחד מסגניו של דגן - שמענו פתאום על אויבים אחרים. סכנות אחרות. המוסד בפיקודו של דגן נלחם בכל עוז באיום הקיומי האיראני. לפי דיווחים בתקשורת העולמית, לוחמיו, שהיו גם פקודיו של פרדו, פעלו רבות לעיכוב התעשייה הגרעינית באיראן. מקורות זרים זוקפים לזכותם חבלות בציוד וחיסול מדענים וראשי תוכניות. אך לפתע - הם לא האויב הקיומי. וכנראה גם בעבר לא היו, כי מי שהגדיר אותם אז, ומגדיר היום את האיראנים כאיום אסטרטגי - כנראה "ממציא" אויב חיצוני, רק כדי להתחמק מעיסוק בבעיה העיקרית - האיום הדמוגרפי.

"למדינת היהודים יש איום קיומי אחד", אמר פרדו, "זו פצצת זמן שמתקתקת כל הזמן וזה זמן, באופן יוצא דופן בחרנו להטמין את הראש בחול עמוק־עמוק, להזין את עצמנו בעובדות אלטרנטיביות ולברוח מהמציאות תוך יצירת איומים חיצוניים שונים ומגוונים". כלומר האיום האיראני לא היה אמיתי. אנחנו "יצרנו אותו". "הזנו את עצמנו בעובדות אלטרנטיביות". רגע. מי הזין את ישראל ב"עובדות אלטרנטיביות" על איראן? לא המוסד שבראשו עמד פרדו?

ומהו האיום האמיתי אליבא דפרדו? "בין 2 ל־2.5 מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון ועוד 2 מיליון ברצועת עזה. תחברו את זה, וזה פחות או יותר המספר שלנו היהודים בין הים לירדן". ובכן, לא איראן אלא הפלסטינים הם האיום הקיומי עלינו, אם לא נזדרז להקים מדינה פלסטינית בלב הארץ ולהיפרד מהם.

תמיר פרדו. צילום: תמיר ברגיג


השד הדמוגרפי

בכ"ט בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה לחלק את הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית. במדינה היהודית שהייתה עתידה לקום היו 600 אלף יהודים ו־450 אלף ערבים. מיעוט לאומי עצום ועוין. ממש כשיעורו של המיעוט הערבי שפרדו מונה היום בין הירדן לים. בן־גוריון לא היסס להקים את המדינה למרות האיום הקיומי הזה, אף שהיה ברור כי מדינות ערב יפלשו עם צבאותיהן, כי הערבים רבים יותר וחמושים טוב יותר.

מדוע בן־גוריון לא חשש ופרדו חושש? כדי להצדיק את פחדיו ממהר פרדו לגמד את הדילמה שעמדה בפני בן־גוריון: "הסיכון שלקח בן־גוריון על היישוב בהכרזת המדינה קטן עשרות מונים מהסיכונים העומדים לפתחנו בהחלטות הנדרשות".

למה? איך? היום, כשאנו המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון וערביי ארץ ישראל (למעט רצועת עזה שהפקרנו והפכנו בפשע ההתנתקות לבסיס טרור ענק) אינם חמושים כמעט, הם עדיין מהווים "איום קיומי" עבור פרדו. מה ההבדל בינו ובין בן־גוריון? בן־גוריון לא היה מומחה צבאי או ביטחוני, אך היה מדינאי ציוני. הוא ידע שתהיה מלחמה. ובמלחמה - גבולות משתנים. אוכלוסיות זזות. אם לא היה בטוח בכוחה של הציונות להביא מיליוני יהודים לארץ - אולי היה נרתע. פרדו, איש מוסד מהולל, אינו מדינאי, וחסר לו כנראה אותו ביטחון ציוני. והוא מפחד.

אבל הוא יודע שהפחד מהשד הדמוגרפי אולי כבר לא עובד עלינו. אחרי הכל, כבר 60 שנה מאיימים עלינו שעוד מעט הערבים יהיו רוב. ולכן הוא מבטיח לנו שגשוג ושלום במסגרת מזרח תיכון חדש, זה שיקום אם רק נסכים להקים מדינה פלסטינית.

"הכוכבים הסתדרו בתקופה האחרונה באופן המציב בפנינו הזדמנות היסטורית לקבע את מדינת היהודים כחלק חשוב ומרכזי במזה"ת... ההשפעה האיראנית הופכת לאיום מוחשי על המדינות המתונות. לראשונה נוצר מצב של שילוב אינטרסים נדיר ואולי חד־פעמי בין ישראל למדינות המתונות". אכן. יש שיתוף אינטרסים היום בין ישראל ובין כמה מדינות ערביות, כי איראן היא אויב ואיום משותף. אבל פרדו ממהר להסביר: "לצערי, קשרים חשאיים מתחת למכ"ם הינם בני חלוף, המפתח להשתלבות במרחב טמון בקשרים כלכליים, תנועה בין מדינות וחברות, וכל זה לא יקרה אלא אם כן הסוגיה הפלסטינית תיפתר".

כלומר, אומנם מצרים, סעודיה והמפרציות חוששות מאוד מאיראן, אבל - הפלסטינים חשובים להם יותר מהישרדותן. עבור הפלסטינים הן יהיו מוכנות, לדעת ראש המוסד לשעבר, לוותר על שיתוף פעולה עם ישראל, ועל מהלכיה בארה"ב. עבור אבו מאזן הן יסכנו את קיומן.

עבור ערביי עזה הן יהיו מוכנות ליפול שלל בידי איראן. אומנם יחסים חשאיים הם בני חלוף, אך יחסים גלויים ושיתוף פעולה גלוי יציבים לעולמי עולמים. כמו יחסי הידידות והשלום הגלויים שהיו בינינו ובין איראן. פעם הקמנו שם תעשייה צבאית. היום הם רוצים להשמיד אותנו. והציבור היהודי בארץ ישראל מתבקש להאמין לניתוח העלוב הזה.

ראש המוסד לשעבר מודע לשבריריות המצב באזורנו. מי שהיום הוא אויב יכול להיות מחר שותף, ומחרתיים - שוב אויב. ובכל זאת מוכן פרדו לוותר על לב הארץ. להקים בה מדינת חמאס (במקרה הטוב) לטובת שותפות האינטרסים הזמנית שלנו עם סעודיה? ואם מחר ישתנו האינטרסים הסעודיים? אנחנו נישאר עם מדינה ערבית ריבונית בלב הארץ ועם אינטרסים שפג תוקפם.

זה היה שמעון פרס ע"ה, אבי ההזיה הקודמת על "המזרח התיכון החדש", שגם ידע לומר כי בימיו לא זכה לראות הערכות מודיעין מדויקות זולת אלו שנעשו בדיעבד. זוכרים את ראשי אמ"ן וראשי המוסד שלחצו על ממשלות ישראל למהר ולחתום על הסכם שלום עם אסד ולמסור לידיו את רמת הגולן, כי "נוצר חלון הזדמנויות שאסור להחמיצו"? ומי זה שחושב כי תוכניותיהם המדיניות של ראשי מוסד, בעבר ובהווה, טובות יותר מתוכניותיו המדיניות של מר ישראל ישראלי מנווה חמציצים ג'?