לאיש שכתב לי ״מה כבר יכול לצאת ממי שגדלה בתל אביב״ שלום, מה אני אגיד לך? כבר עלבו בי בדרכים מרושעות יותר. הטיחו קללות, איחלו סוגי מיתות שונות ואכזריות, איימו, כתבו דברים שהנייר באמת לא יכול לשאת. מכולם, מכל המתפוצצים על כלום, איכשהו רק אתה יושב לי בראש כבר כמה ימים. לך תבין. תייגת אותי כדי שאני אראה, שאעקוב ושאדע בדיוק מה אתה וכל החברים שלך חושבים עלי. אני אקח חלק מהאשמה, לא הייתי צריכה לפתוח את ההודעה בשישי בערב כשאני כבר במיטה. יש דברים שצריך להוציא מחדר השינה, אולי אפילו מהבית. עכשיו אני צריכה שוב להעביר סמרטוט כדי לנקות, לחטא.
איזה מין משפט זה? באותה מידה יכולת לכתוב: ״מה כבר יכול לצאת ממי שגרה בקומה שלישית״, או ״מה כבר יכול לצאת ממי ששמה מתחיל באות ה'״. תל אביב כנראה לוחצת לך על כפתור רגיש, אולי בגלל איזה פאב שלא הכניס אותך או הארנונה הגבוהה. על תוכן הדברים שאמרתי לא התעכבת, גם לא הגוורדיה שגררת אחריך לשיחת השבת הנעימה שלכם ברשת. עניין אתכם יותר עד כמה האף שלי התעקם במהלך שיחה טלוויזיונית מנומסת תוך ניתוח מעמיק של הבעות הפנים שלי. כל אחד נהיה פה מנתח שפת גוף. היום כבר לא אוהבים או שונאים אותך על סמך המילים שיוצאות לך מהפה אלא על פי המחשבות שבטוחים שעוברות לך בראש. קבלו תיקון - כל אחד נהיה פה אלוהים.
יש לי כמה חברים שמתים על מחלוקות. פעם בשבוע הם חייבים למצוא איזו ערימת זרדים יבשים להבעיר כדי ליצור עניין. הם תמיד יכולים לבנות על כמה מאות או אלפי האנשים המשלימים שלהם שאוהבים להידלק עצמונית גם אם לא מתקרבים אליהם עם להבה וביחד הם עושים מסיבה של טוקבקים ושיתופים. כנראה בארוחות משפחתיות כבר מסרבים לשתף איתם פעולה עד שנאלצו לעבור לרשת.
האמרה המפורסמת אומרת שאם אין לך משהו חיובי להגיד אולי כדאי שלא תגיד דבר, אבל בימינו, כשכולם הפכו ליצרני תוכן, יש צורך בעדכון: אם אין לך משהו ענייני להגיד, השאר את המקלדת למי שיודע לנמק. רוצה להוציא אגרסיות? לך תקנה שק אגרוף. אפילו תשרוף כמה קלוריות, כולם ירוויחו! אם המילון התגובתי שלך כולל חמש מילים שחוזרות על עצמן, כנראה שאתה לא מספיק משוכנע בצדקת הדרך שלך ואתה רק חוזר על ז'רגון שלמדת מטוקבקים אחרים. אתם הרי לא רוצים לשכנע אותי - אתם רוצים לכעוס ולהשפיל ולהוציא את המיץ השחור שלכם על אחרים ואחרי קצת מחשבה - איך זה יעזור? תרגישו טוב יותר אחרי לחיצת ה״שלח״? זה יביא לכם שלווה? יכניס את השבת אליכם הביתה עם כל האור שהיא מביאה?
לפני שנה יצא לי לעבוד כמה ימים ברציפות עם אחד, מאיר אדוני. השבוע גם היה לו יום הולדת, אז זו בכלל הזדמנות טובה לספר לכם את הסוד שלו. אף על פי שלא מדובר באיש שיודע לשמור את המחשבות שלו לעצמו - לטוב ולרע - כבר הרבה זמן לא יצא לי לפגוש מישהו שכל כך הרבה אנשים אוהבים לאהוב. אחרי מחקר מעמיק, ציני וחשדני הגעתי למסקנה הקשה שהפרגון שלו לאחרים הופך את כל מי שהוא פוגש לחייל שלו. לא חנופה זולה או צביעות, אלה נחשפות מיד וגורמות לאפקט ההפוך — האיש מפרגן אוריגינל, מהלב. גם אם מטריפים אותו, הוא ימצא מילה טובה שתשנה את האווירה בחדר לחיובית. כבר שנה שאני מנסה ליישם את השיטה הזאת שלו, ותוצאות ראשוניות של הניסוי שלי מעידות על הצלחה כבירה. זה ניו אייג'י וקיטשי ודביק אבל אהבה מידבקת. סליחה.
אז צייצן יקר, מה הסיפור שלך עם תל אביב, אהובתי? העיר שבה יש יותר טבריינים/ אשדודים/ כרמיאלים/ דימונאים/ ראשל״צים ושאר מהגרים מילידים? איך עיר ששופעת רעיונות ותפיסות עולם מצליחה לעורר בך כזה זעם? למה אכפת לך בכלל? ואיך אתה שורד את כל החגים עם הבאסה המובנית הזאת שלך?
ישנו גם הלקח המתבקש שלעולם לא יופנם: לא כולם חייבים לאהוב אותך. לא כולם חייבים לאהוב אותי. אתה לא חייב לאהוב אותי. זה עצוב, זה מתסכל, זה מלווה אותי כמו עננה חמודה שהיא רק שלי בשבוע אביבי, אבל אלה החיים. אם רק הייתי בחורה פחות מרצה ועם עור קצת יותר עבה, יכול להיות שכבר הייתי מתגברת על זה, אבל שנים של חיזוקים חיוביים הטמיעו בי את השיטה, וזה כבר חזק ממני - אני חייבת לקבל אותם.
הנה הפשרה שאני מציעה: טוקבקים מתונים. כמו כל היוזמות האחרות שלי, גם זו כנראה תיעלם ממש בעוד שעה, אבל הרעיון הוא השמעת דעות שאינן קיצוניות במרחב הציבורי. תגובות פרווה כאלה שיישכחו ממש עם סיום קריאתן אבל ידללו קצת את אחוזי הארס. רק להרגיע קצת את הרוחות כי כבר אביב וגם כי כבר נמאס.