הישראלים מברכים זה את זה לקראת הפסח ומקבלים תלושים לחג, ובלבד שאינם פרילנסרים. יש המברכים “חג שמח”, ויש המברכים “חג כשר ושמח”. כל ישראלי יודע שיש פער בין שתי הברכות. זהו עוד קוד להבדלים בין הישראלים. גורם מפריד נוסף הוא החלוקה בין אוכלי קטניות לבין אלה שקטניות יחללו להם את הפסח. כמה מוזר הוא עמנו הקטנטן, עד שאפילו בחג שבו כל היהודים בעולם יושבים לקרוא אותה הגדה, אנחנו מקפידים לשמר את ה”טומאות” המפרידות שלנו. יש כמה סגנונות לקיים את הסדר, וננסה למפות חלק מהם.
הסדר כהלכתו. אלה הישראלים היושבים (בעצם יושבות, או עומדות במטבח מותשות) כשהכל כשר עד לשורשי השיער החפוף. אלה הישראלים (הישראליות, בעצם) שניקו בקיסם מוגעל את החריצים שבתוך הברגים בכל הבית וגם בתוך הטלפונים הסלולריים. אין חמץ, אבל הן עדיין מוטרדות שהן לא ניקו כל גרגר בתוך הצנצנת של הפלפל השחור. ישראלים אלה כמובן קוראים את כל ההגדה, את כל החלק השני של ההגדה ושרים את כל השירים.
סדר בסדר. אלה הישראלים שאצלם על השולחן הכל כשר לפסח, את ההגדה קוראים, אבל אחרי שולחן עורך ממשיכים רק בלחץ של כמה מהיושבים.
הסדר הלא בסדר. סדר שבו אומנם אוכלים מצות, אבל שום דבר בבית לא נוקה מן החמץ, הכלים וכלי הבישול יפים אומנם, אבל אלה הכלים שבהם בישלו ואכלו חלב ובשר כל השנה. גם היין לא כשר לפסח.
הסדר של השרימפס. אלה הישראלים שרוצים לשוות לארוחת ליל הסדר אופי מיוחד, חגיגי, בלתי נשכח, מנחם. לכן הם מגישים הלילה הזה ארוחת גורמה של שרימפס וצדפות שהוטסו במיוחד מחופי סרדיניה, מהצד הצפוני הטוב יותר, ממפרץ שרק מעטים מכירים, מדייגים שרק בשבילם הם יצאו לים, ומקנחים בעוגה שהוזמנה אצל שף קונדיטור מווינה, שאיש לא בודק מה ואיך בדיוק הוא אופה.
במגוון סדרי פסח אלה יש עוד סדר פסח מיוחד: הסדר של הכיבוש. זהו סדר שבו בתוך הגפילטע פיש שמים זעתר, כדי להזדהות עם מורשת העם הפלסטיני, בתוך החרוסת מערבבים חול כדי שנזכור את סבלם ובמקום על כריות, מסובים על עלים של סברס עם קוצים, למען לא נשכח את נכבתם. שמא חושדים הקוראים שזהו פרי דמיונו של סאטיריקן רודף אבסורדים? לא. דמיון הסאטירה תמיד דל ועני מן המציאות. התבשרנו שהשנה יצאה לאור הגדה ל־50 שנה לכיבוש. העורך הוא ד”ר תומר פרסיקו, שגם טען בראיון בגלי צה”ל שהפלסטינים הם כאותם בני ישראל המשועבדים במצרים. ההגדה הזאת מלאה בטקסטים של כותבים המתארים את מצוקות הפלסטינים. לא אכחיש שסבל רב עובר עליהם בדרכם המתסכלת להשמידנו. הלב נחמץ.
אני קורא קטעים מתוך ההגדה הזאת, ולאט-לאט מתחיל לחשוב שהכותבים והעורך הגזימו. מה? האם כוונתם היא שהפלסטינים יקומו ויצאו מבית העבדים וילכו מכאן? די, לא יפה. האם יציאת מצרים של הפלסטינים היא הפתרון? “שלח את עמי”, רק את זה ביקש משה, ובני ישראל יצאו ממצרים מבית עבדים והיו לעם חופשי. האם זה מה שמציעים משבצי ומאדירי האג’נדה הפלסטינית בתוך ההגדה שלנו?
אולי גם אני אתחיל לקיים את הסדר שלי ברוח ההגדה ל־50 שנה לכיבוש? אם כן, אני מבקש להוסיף בהגדה של הכיבוש שכולנו חייבים להישבע בליל הסדר לעמוד כאיש אחד נגד ממשלת ישראל אם תעז לשלוח את צה”ל להחזיר אותם, במקרה והפלסטינים יצאו לדרכם לחופשי. אם יש לקח אוניברסלי הומניסטי שאל לנו להחמיץ, הוא שאסור לנו לרדוף אחריהם, כמעשה פרעה.