יותר מאלף מחבלים בכלא ישראל פתחו בשביתת רעב בתביעה לשיפור תנאי הכליאה שלהם. ייתכן כי השביתה נולדה מרצונו של הרוצח מרואן ברגותי להיות יורשו של אבו מאזן. אבל ברגותי בחר בכוונת מכוון מהלך שתכליתו להכניע את ישראל. כי רק מי שיכול להרוג הרבה יהודים או לנצח את ישראל באמצעים אחרים, ראוי בעיני הערבים להיות מנהיגם.
ברגותי אינו מסכן דבר. הרשו נא לי לנחש כי הוא לא ימות מרעב במהלך השביתה. לא כי ינשנש חומוס בחשכת הלילה, אלא כי ממשלת ישראל כבר מגלה סימני היסטריה. מערכות הביטחון מספקות את תפריט האיומים המוכר והמוכן במגירה: צפוי גל מהומות בקרב ערביי יו"ש, גם ערביי ישראל עלולים לשוב ולהדליק את ואדי ערה, להשליך סלעים על כביש החוף ובקת"בים על כביש 6. עזה תבער. חיזבאללה יתעצבן. מועצת זכויות האדם של האו"ם תגנה חס וחלילה.
הערבים בונים על נטייתה המוכרת של הממשלה להיכנע תחת איום במהומות מצדם, כשם שהיא נכנעת בכל רגע נתון ומונעת תפילת יהודים בהר הבית מחשש שהמוסלמים ישתוללו. ברגותי גם בונה על תמיכת ההסתדרות הרפואית בישראל, שקבעה כי אסור להזין בכפייה שובתי רעב. ואני אומר, לא בגלל ההסתדרות הרפואית, אלא בגלל כוונת המחבלים - אסור לקיים איתם שום מו"מ. יש להניח להם לשבות רעב עד מוות. מצדי, שימותו ושיהיה להם לבריאות.
אבל ישראל כבר נכנעה בעבר, ויותר מפעם אחת, לשביתות רעב ממושכות של עצירים מינהליים. גם אם חשב אז מישהו שראוי להיכנע לתביעתם לשחרור כי היו רק "מינהליים" ולא מי שהועמדו לדין והורשעו - היה עליו לדעת כי לאחר הכניעה הזאת יגיעו גם דרישות של מחבלים שפוטים, רוצחים ומסייעי רוצחים. וגם הם ינסו את כוחם מולנו. ואם ניכנע הפעם, נוסיף להם עוד ביקורי משפחות, טלפונים, ותארים אקדמיים - מה נעשה כאשר תיפתח השביתה הבאה בתביעה לשחרור כל המחבלים? למה אז יהיה הגיוני להניח להם למות?
כל מי שצפה בסרטונים שצילמו המחבלים הרוצחים בכלא, וראה אותם חוגגים בסעודות פאר, שולטים במספר ערוצי הטלוויזיה העומדים לרשותם, לומדים לתואר ראשון ושני באוניברסיטת "אל־קודס הפתוחה" - מבין ודאי כי הגיעה העת לשנות את מאזן האימה שהצליחו המחבלים להשיג. להחזיר את הגלגל אחורנית. שביתת הרעב של האסירים היא הזדמנות מצוינת ללמד את המחבלים כי אין סדק ב"קיר הברזל". ואם כמה מהם ימיתו את עצמם במהלך השיעור הזה - לא נצטער.
תנאי הכליאה שלהם זוכים המחבלים צריכים להיות בדיוק אלו שלהם זכה גלעד שליט, ואלו שבהם מוחזקים ודאי גם אברה מנגיסטו והישאם א־סייד, אזרחים ישראלים, כנראה לוקים בנפשם, הכלואים בעזה. אף לא פיתה אחת יותר. שום ביקורי משפחות.
תהיו תאצ'רים
מנהיג שביתת הרעב הוא מרואן ברגותי. לתמיכה ברוצח הזה הוקם ועד בינלאומי. גם אם אחד מחבריו הוא שונא ישראל המובהק וחתן פרס נובל לשלום ג'ימי קרטר. גם אם הרוצח עצמו מועמד לפרס נובל לשלום. גם אם יש בינינו פוליטיקאים ואנשי רוח מעוותים הקוראים לשחרורו. גם אם זכה לביקוריהם של עמוס עוז, ציפי לבני, רון פונדק, עמיר פרץ ויוסי ביילין. גם אם חבר הכנסת לשעבר חיים אורון קיים עמו מגעים רצופים בכלאו. גם אם לחלק מהמגעים הללו הוא נשלח כמתווך מטעם ראשי ממשלה בישראל, כאריאל שרון ואהוד אולמרט, שרצו לשמוע מברגותי את עמדתו ביחס לתהליך השלום עם הרשות הפלסטינית. כל הביקורים והמבקרים הללו העניקו לגיטימציה של מנהיג לרוצח הזה. ובכל זאת: גם אם בעבר נכנענו שוב ושוב, אין סיבה להמשיך להיכנע.
ההסתדרות הרפואית החליטה, בתאימות עם החלטות של גופים רפואיים בינלאומיים, כי הזנה בכפייה היא בגדר עינוי ועלולה גם לגרום למותם של השובתים. החלטת ההסתדרות הרפואית נגועה בהטיה ובצביעות, כי מעולם לא שמעתי על החלטה דומה האוסרת על טיפול במתאבדים בכלל. בחיי המקצועיים טיפלתי בעשרות מתאבדים שהציתו את עצמם. חלקם היו מחבלים מתאבדים. הטיפולים מכאיבים ביותר. כרוכים בניתוחים קשים ובייסורים איומים. ומעולם לא התייצב בחדרי בבית החולים עמיתי פרופ' אבינועם רכס ואסר עלי לטפל בפצוע.
דווקא בעניין שביתת הרעב החליטו המומחים לאתיקה מההסתדרות הרפואית כי לחולה אוטונומיה מלאה על גופו ואסור להאכילו בכוח. מדוע במקרה אחד אין מניחים לחולה להתאבד ובאחר מאפשרים לו לעשות זאת? דומה שהקו האתי המלאכותי הזה שהעבירה ההסתדרות הרפואית, התומך בזכותם של מחבלים לכפות את רצונם על המדינה, בשם האוטונומיה שלהם על גופם, אך אינו מכיר בזכות הזאת אם אדם ניסה למחות על הגירוש מגוש קטיף והצית עצמו (היו שניים כאלו). איש בהסתדרות הרפואית לא העלה על דעתו להורות שאין להעניק לו טיפול. האם ייתכן כי חברי ועדת האתיקה הרפואית נרתמו
לסייע למחבלים מתוך הזדהות, לפחות של חלק מהם, עם מאבקם של הערבים "לסיום הכיבוש"?
הכנסת העבירה לאחרונה, ביוזמת השר לביטחון הפנים, חוק המאפשר הזנה בכפייה. החוק הזה יעמיד בדילמה קשה רופאים שלא ירצו להפר את ההוראות של ההסתדרות המקצועית שלהם. אין שום צורך לשפד את רופאי ישראל על קרני הדילמה הזאת. אין סיבה אמיתית שלא לכבד את רצונם של המחבלים להיאבק במדינת ישראל תוך נכונות להקריב את חייהם. אם הם מוכנים להתאבד - מדוע למנוע מהם את מות השהידים שהם משתוקקים לו כל כך? כי ממה נפשך: אם לא יתמידו בשביתתם ויישברו - יוצגו ככלי ריק. ואם ישבתו עד מוות - כמה מאיתנו יצטערו באמת אם רוצחי ילדים, נשים, זקנים וחיילים ימותו מרעב? שתי התוצאות טובות בעיני.
אבל יש גם אפשרות שלישית. סבירה יותר ומסוכנת יותר: כניעת ממשלת ישראל. הערכת המצב של המחבלים בכלא ומשלמי משכורותיהם ברשות הפלסטינית היא שהממשלה שלנו תיכנע.
בימי שיא פעילותה של המחתרת האירית באנגליה, כשהתפוצצו מטעני חבלה בלונדון, עמדה בראש ממשלת בריטניה "גברת הברזל", מרגרט תאצ'ר. טרוריסטים חברי ה־IRA פתחו בשביתת רעב. היא לא התרגשה. הממשלה הבריטית לא נכנעה לדרישות ארגון הטרור. לאחר שמת הראשון בהם, מנהיג השביתה בובי סנדס, אמרה תאצ'ר: "מר סנדס היה עבריין מורשע. הוא בחר למות. זכות שארגון הטרור שלו לא נתן לקורבנותיו". והניחה לתשעה נוספים למות, עד שהטרוריסטים נשברו והפסיקו את השביתה. אבל זה בדיוק החשש. מתוך השוואת צילומי רנטגן ניתן לצערנו לקבוע כי אין לנתניהו עמוד השדרה מפלדה שהיה למרגרט תאצ'ר.