אז למה פרצה מלחמת ששת הימים? למה בכלל אנשים יוצאים להרוג ולהיהרג? זה הרי הבאג הכי דפוק בטבע האנושי. מלחמות לחופש, עצמאות ושוויון הן מלחמות נאצלות; מלחמות אין ברירה, הקם להורגך, הן מלחמות הכרחיות; ומלחמות ברירה הן המלחמות המתועבות ביותר, ותהיינה ההצדקות אשר תהיינה ארורות גם הן.
השאלה היא אם מלחמת ששת הימים פרצה בגלל שנאצר סגר את מיצרי טיראן ופגע בחופש השיט. ובאמת, שר החוץ דאז אבא אבן עבר בפריז וושינגטון ולונדון והוציא מכולן, בעיקר מנשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון, מעין הכרה בזכותה של ישראל להתגונן מפני התוקפנות המצרית. או אולי כי הערבים רצו לזרוק אותנו לים? באותם ימים, מרחק 17 שנים ממלחמת השחרור של מדינה שזה עתה נולדה לקיום שביר, זה היה טיעון מנצח, וכנראה די נכון. או שאולי פרצה המלחמה בגלל שנאצר קידם את הצבא המצרי לתוך סיני? זה אומנם לא אומר שנאצר התכונן באמת לתקוף, אבל זה בהחלט אומר שהוא הרים לנו להנחתה.
מעבר לכל ההסברים המלומדים, מאז מלחמת השחרור התבשל במערכת הפוליטית והביטחונית בישראל דחף בלתי ניתן לכיבוש להגיע לגבולות סבירים יותר ובני הגנה מאלו שהושגו בתום אותה מלחמה. כולל מכת מחץ שתבהיר לכל העולם ובני דודינו שאנחנו כאן כדי להישאר ואיש לא יכול עלינו.
שלוש מלחמות לחם עם ישראל על עצמאותו הלאומית, הטריטוריאלית והכלכלית: מלחמת השחרור, מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים. בכל השלוש הייתה כוונה, לפחות של חלק מההנהגה הפוליטית והצבאית, להרחיב את גבולות המדינה מעבר להסכמות הבינלאומיות שגיבו את החלטת החלוקה. הרעיון היה להפוך את התוקפנות הערבית למנוף לכיבוש שטחים נוספים בידי צה"ל תוך ניצול נסיבות בינלאומיות נוחות, והעיקר: לא להצטייר כתוקפנים.
"בכייה לדורות"
ב־29 בנובמבר 1947 החליט האו"ם על תוכנית החלוקה. חלק ניכר מהנגב והגליל המערבי לא נכלל בה. היו בה סעיפים כמו הפעלת יפו כנמל של מדינה ערבית וירושלים כעיר בינלאומית. האצ"ל והלח"י צעקו חמאס, אבל בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה. בתגובה הסתערו ארצות ערב על המדינה שזה עתה בקעה מקליפתה. בתגובה על הסתערות הערבים כבשו כוחות ההגנה את טבריה, חיפה, צפת, יפו (בסיוע האצ"ל) ועכו, ויצרו רצף טריטוריאלי אל יישובי הנגב, אצבע הגליל ושטחי ההר מירושלים מערבה לשער הגיא.
האצבע על ההדק עוד הייתה נטויה אבל בן־גוריון בלם את המומנטום. הוא החזיר לאחור את פריצת הפלמ"ח לעבר ירושלים ממזרח במטרה לרדת ליריחו ואת פריצת הפלמ"ח לכיבוש רפיח ורצועת עזה (מבצע חורה). העולם קיבל את הגבולות החדשים כתגובה על תוקפנות ארצות ערב, ובן־גוריון הלך על הפסקת אש בגבולות החדשים.
הפסקת האש מצאה את אליהו ("רעננה") סלע, קצין המבצעים של הפלמ"ח בבית ישראל, ליד לוד, סביבו מרבית לוחמי הפלמ"ח, כשהוא מתכנן את כיבוש הגדה בפקודת יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח. "אם היו פוקדים עלינו לזוז, אני חושב שהיינו כובשים כבר אז את הגדה", הוא אומר היום. ושוב, הבלם היה בן־גוריון, שהבין טוב מכולם כיצד פועלת המערכת הבינלאומית ומתי נכנס לתוקפו חוק תפסת מרובה לא תפסת.
הסכמי שביתת הנשק ב־48' היו עניין מעורפל שהסתיר בעיות קיומיות של ממש. משקע הנקם בעבע בארצות ערב. המנטרה הערבית הייתה "נזרוק את היהודים לים", והגבולות היו פרוצים לחלוטין: בכל כמה קילומטרים הייתה זרוקה חבית חלודה או אבן שהחול והצמחייה כיסו אותה. ישראל של אותן שנים לא הייתה הבריון של השכונה שהיא היום - מכונת מלחמה חמושה מעל לאוזניה בכל צעצוע קטלני, כולל מאגר גרעיני, לפי פרסומים זרים - ובמחנות הפליטים שאחרי הנכבה היו דיבורים נוסח "תוך שבוע־שבועיים חודש־חודשיים אנחנו חוזרים הביתה".
הפלאחים, שניסו לחזור לביתם, הפכו לפדאיונים מזוינים. 1,300 יהודים נפגעו מאז מלחמת השחרור עד 1956, ובשנה הזאת החליט שליט מצרים גמאל עבד אל־נאצר להלאים את תעלת סואץ, מה שגרם לבריטניה ולצרפת לצאת למלחמה נגד נאצר, ולבן־גוריון לצרף אליהן את צה"ל. הערבים, כאומה גנרית, היו באותן שנים יקירי המערב. במובן הקולוניאליסטי כמובן. שום קשר לרומנטיקה נוסח לורנס איש ערב, אלא לקשרים ההדוקים עם שליטים חשוכים שהבטיחו אספקת נפט תמורת חלוקת שלל בינם לבין מעצמות המערב.
נוסף לנפט, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה החל המרוץ הבין־גושי לרכש מדינות חסות. אלה לברה"מ, אלה לארה"ב ולמערב אירופה. המספרים של הערבים באוכלוסייה ובשטח הביסו את המגמה הבן־גוריונית להשתלב במערב, אבל נאצר ומצרים גילו נטיות לפנות מזרחה, והעניין חייב התערבות אלימה. בן־גוריון לא רצה במלחמה גדולה, אבל היה חייב לענות על פחדי העם והעריך שהצטרפות למלחמה של בריטניה וצרפת על השליטה במצרים ובתעלה תניב נכסים ביטחוניים, טריטוריאליים וכלכליים.
כמו כן היה מבצע קדש, המשך ישיר למלחמת השחרור, ומטרתו הייתה לבסס את האינטרסים הטריטוריאליים והכלכליים של ישראל. בן־גוריון ונעריו, משה דיין כרמטכ"ל ושמעון פרס כמנכ"ל משרד הביטחון, הובילו את המהלך בהסכמה נלהבת של צה"ל. בן־גוריון אומנם פירק את הפלמ"ח, אבל חלק ממפקדיו הבכירים נשארו בצה"ל. דדו, רבין, ברן, בר־לב, גביש, עמית ורבים אחרים עדיין נעו בתנופה של מלחמת השחרור. "בכייה לדורות", אמר יגאל אלון על הנסיגה מרפיח במלחמת השחרור. עכשיו היה להם צ'אנס לסגור חשבונות.
ב־29 באוקטובר פרצה מלחמת סיני. ב־6 בנובמבר נערך מסדר הניצחון ובן־גוריון הנפעם הכריז על "מלכות ישראל השלישית". ברה"מ וארה"ב שלפו מיד כרטיסים אדומים והאו"ם דרש נסיגה מיידית. בן־גוריון, שהיה מדינאי אמיתי, התעשת ופקד לפנות מיד את צה"ל מחצי האי.
הנחשול המסתער
כשהסתיים מבצע קדש, חזרה ישראל לשגרה - התמודדות של עם שנולד מ־70 גלויות מול גלי פיגועים פלסטיניים, תקריות בצפון וכלכלה צולעת (גירעון במאזן התשלומים, עליית מסים והתייקרויות). קראו לזה "מיתון". ואז סגר נאצר את מיצרי טיראן וכוחות מצריים חצו ב־15 במאי את תעלת סואץ. בישראל החל מטכ"ל צה"ל לרקוע ברגליו. אותה שכבת מפקדי השטח במלחמת השחרור, שהייתה שכבת המג"דים והמח"טים במבצע סיני, היו עכשיו פורום מטכ"ל (יצחק רבין, חיים בר־לב, אברהם יפה, אריק שרון, מוטה גור, מתי פלד, עמוס חורב, מאיר עמית, שייקה גביש ועוד).
כשהצטברה חשרת הסופה לקראת המלחמה ב־67', הם עדיין חיו את טראומת חסכי מלחמת השחרור ומלחמת סיני. "אחרי מבצע קדש", העיד שרון, "עשיתי כמח"ט צנחנים סיורים יסודיים בסיני במחשבה שאולי נצטרך לחזור לשם" ("אברהם יפה זורבה היווני", מאת רן אדליסט ודני יפה, הוצאת משרד הביטחון).
החברה האזרחית, להבדיל, הייתה בדיכאון בגלל המיתון ("האחרון יכבה את האור בלוד") ופחדי המלחמה (בתקופת ההמתנה חפרו תלמידי תיכון קברים, אם וכאשר). הדרג הפוליטי, אשכול ומפא"י, היססו אשר לתגובה הנכונה על סגירת מיצרי טיראן. בעיקר בגלל החשש ממלחמה כוללת ומתגובת המעצמות. ב־20 במאי 67' הגיע ראש ממשלת ברה"מ אלכסיי קוסיגין למצרים והצהיר כי ברה"מ תומכת ב"מאבקן של מדינות ערב נגד התככים התוקפניים של האימפריאליזם המערבי ובהשבת הזכויות החוקיות לערביי פלסטין". השגריר הסובייטי אף היה מעורב בהכרזה על סגירת המיצרים.
שר החוץ אבא אבן עשה סיבוב במערב והבין מהנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון שארה"ב (שראתה במזה"ת זירה נגד ברה"מ) תומכת בהתנגדותה הנחרצת של ישראל לחסימת המיצרים, והפאזל המדיני־ביטחוני החל להתחבר. ב־28 במאי שיגר הרמטכ"ל רבין את האלופים אברהם יפה ומתי פלד (הם היו מילואימניקים) כנציגי המטכ"ל לישיבת ממשלה. יפה שמע שם שהמעצמות לא מתנגדות, הרים קול (היה לו בס רועם טבעי) ודרש לתקוף. ב־2 ביוני נערכה ישיבת ממשלה נוספת ועדיין לא נפלה החלטה. משה דיין, רמטכ"ל מבצע קדש שהוסג אחור במבצע סיני, החליף את אשכול כשר ביטחון. רבין הלך על מלחמה, אבל עומס האחריות והחששות הכריעו אותו ליום וחצי. גם הוא המתין להכרעת הממשלה.
בערב שידר אשכול לאומה המטולטלת ב"תקופת ההמתנה" את נאום הגמגום. הוא החריד את העם והוציא מהכלים את חברי המטכ"ל. למחרת הנאום הגיע אשכול לדיון בבור המטכ"ל. יפה ושרון הסתערו עליו בדרישה לתקוף. האלוף פלד טען שהמדינה לא תעמוד בעומס הכלכלי של גיוס המילואים הגדול, האלוף עזר ויצמן תלש את דרגותיו במסדרון, הפקודה ניתנה, והקפיץ שנדרך השתחרר במכה אחת.
ההסכמה עם הדרג המדיני הייתה לתקוף עד אבו עגיילה בקדמת סיני. אבל לך תעצור נחשול מסתער כששלוש אוגדות דוהרות לתעלת סואץ. אלוף פיקוד הצפון דדו אלעזר הביא לירושלים משלחת של גליליים זועמים שדרשו לכבוש את רמת הגולן - והשיגו את מבוקשם חרף התנגדות דיין ואשכול. כוחות מפיקוד מרכז וצפון ירדו לירדן, הרב גורן תקע בשופר בכותל ובמרומי הר סיני, ומדינת ישראל יצאה מדעתה ומכליה גם יחד, מאז ועד היום. רצועת עזה, חזרנו אליך שנית.
כיבוש עזה הראשון
אין דרך להבין את ההסתערות על השטחים ב־67' בלי לחזור למבצע קדש בסיני. בתשע בערב, בנובמבר 1956, נכנס רמטכ"ל המבצע משה דיין לביתו של בן־גוריון כדי לדווח לו על תוצאות המלחמה. בן־גוריון היה מאושר: "לא האמנתי אז, לפני שבוע או שבועיים, בכל הדבר. עכשיו זו מציאות. סיני בידינו". דיין הבהיר לבן־גוריון את המצב: "בשעה 9:30 בבוקר נכנסו כל היחידות לשארם א־שייח, אברהם יפה מצד אחד ורפול עם הצנחנים מצד שני".
"איפה הנפט?", שאל מיד בן־גוריון. "בין א־טור למפרץ", ענה דיין, "זה המקום הכי קשה לנו להחזקה, זה קצה העולם. יש לך מנטליות של חיל יבשה". בן־גוריון ביטל אותו: "יש ים ואוניות". במקביל הורה לדיין להתנחל ברצועת עזה ובשארם א־שייח. "זו התפיסה הציונית שהולכת מימי חומה ומגדל", הסביר מרדכי בר און, שהיה אז ראש לשכת דיין.
מדובר באינרציה של גן הכיבוש הציוני מאז ראשית ההתיישבות, הגן שבלעדיו לא הייתה לנו מדינה.
חיילי הנח"ל, שהיה שלוחה של התנועה הקיבוצית, החלו להקים "היאחזות" במחנה צבאי מצרי ברפיח והחלו מיד לחרוש ולזרוע 1,000 דונם. דיין הבהיר שההיאחזות החדשה היא חלק ממכלול של יישובים שכבר ב"שבועות הקרובים" צריך להתחיל להקים אותם, לגדר אותם, לבצר אותם. "אלה הן נקודות שיסגרו עד הים", הסביר, "ויש צורך להשלים את הכביש מניר יצחק עד הים, והוא ישמש תריס בין הרצועה לשטח המוחזק על ידי האו"ם".
ישראל טענה אז כי רצועת עזה מעולם לא הייתה חלק ממצרים, ולכן אין לה זכות לחזור לשם. "הייתה תחושה שהרצועה תישאר ישראלית. המחשבה הייתה שאונר"א ייקח על עצמו את האחריות לפליטים, לטיפול באוכלוסייה, והריבונות תישאר ישראלית", סיפר בר און.
ב־23 בינואר 1957 אושרה ההחלטה שישראל לא תיסוג מעזה. "אנשי ההיאחזות לא ילבשו מדי צבא והופעתם תהיה כאזרחים", נכתב באחד מסיכומי הישיבה. "גודר השטח מסביב רפיח", אמר סגן אלוף ישעיהו גביש, אז ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, בישיבת מטכ"ל ב־13 בינואר 57', עשרה ימים לאחר עלייתה של היאחזות רפיח על הקרקע. "השטח הוכרז כסגור ויחנו בו יחידות צבא, כשהוא נקי מאוכלוסייה".
סא"ל משה גת, סגן מפקד הנח"ל, סיכם מסמך נוסף שכותרתו "פקודה בדבר הקמת היאחזות נח"ל כ"ב־אופיר במפרץ שלמה". המסמך, המוגדר "סודי", הופץ לאג"ם מבצעים, לאגף הנוער והנח"ל ולמפקדת מרחב שלמה. "במגמה להבטיח מעבר חופשי לצי ישראל במפרץ אילת, תוקם היאחזות נח"ל במפרץ שלמה (שארם א־שייח)", נכתב במסמך. "ההיאחזות במפרץ שלמה תעסוק בענף הדיג במפרץ אילת ובים סוף. לצורך זה תקבל ספינות דיג שבאמצעותן יוכלו חברי ההיאחזות לדוג ולפתח את הענף".
רס"ן ישראל שרגא, קצין מטה מבצעים במחלקת מבצעים, שלח באותו יום מכתב "סודי, על ידי רץ מיוחד", ללשכת הרמטכ"ל בנוגע ל"היאחזות נח"ל (דייגים) במפרץ אילת", שנועדה לעלות על הקרקע כעבור יומיים, ב־16 בדצמבר. המכתב של שרגא מפורט מאוד: פיקוד הנח"ל יקצה כ־50 איש, חיל האוויר יטיס אותם לשארם, הסוכנות היהודית תממן את הקמת ההיאחזות, חיל הים יעביר את הציוד הנדרש באונייה "מלכת שבא", וגם "ימסור להיאחזות ביום עלותה את סירת המנוע (שלל) אשר במפרץ שלמה במצבה הנוכחי".
חוק וסדר
את מה שקרה אחרי מלחמת ששת הימים אפשר להבין דרך מהלכי הממשלה וצה"ל ברצועת עזה, שנשארה כמה חודשים בשלטון ישראלי אחרי כיבוש סיני במבצע קדש. בישיבת מטכ"ל ב־10 בפברואר 57' אמר הרמטכ"ל דיין: "ביחס לרצועה, ההחלטה הפוליטית היא פשוטה - אם צה"ל נוגע בעניין היא חלק ממדינת ישראל". שלישו בר און סיפר שדיין האמין שרצועת עזה תישאר ישראלית, ובן־גוריון עצמו קבע את המהלכים. "הקמת ההתנחלויות בשארם וברפיח הייתה 'סטייטמנט' כלפי העולם שאנחנו רציניים ולא נעזוב".
באמת? משתפי הפעולה עם צה"ל נתלו בכיכרות הרצועה מיד עם נסיגת צה"ל. בנייר עמדה שהציג אבא אבן באו"ם נאמר שישראל אינה רוצה לספח את הרצועה, אבל תמשיך לשמור על מינהל ישראלי באזור, שכן זהו הסיכוי היחיד של הרצועה להשיג שגשוג.
"חוק וסדר שוררים בעזה", נכתב בנייר העמדה, "מתפתח מינהל אוטונומי מקומי ויתרונות כלכליים רבים צמחו לאזור משיתופו בחיים הכלכליים של ישראל". לנייר העמדה צורפו הצהרות של ראשי המועצות ברפיח, דיר אל־בלח וערים אחרות ברצועה. הם מרוצים מאוד מהפיתוח הכלכלי שהושג תחת השלטון הישראלי, נכתב בהצהרות, "ומקבלים בברכה את ההכרזה של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, ולפיה הממשל הישראלי באזור עזה יימשך".
למטכ"ל לא היו אשליות. הרצועה היא שטח כבוש, צריך להתכונן להתקוממות. "החלטנו לשנות את ההתנהגות והנוהג לגבי הרצועה ולנהוג ביד יותר חזקה", אמר האלוף עמית בישיבה מ־10 בפברואר 57'. "פירושו של דבר להגיב בחריפות על כל מקרה של התקוממות או מקרים של אלימות שמצאו את ביטוים בזמן האחרון ברצועה. מצד אחד תוך הפגנת כוח ומצד שני לסגור את הרצועה כלפי כל מיני מבקרים חיצוניים כמו עיתונאים, שבזמן האחרון היה קו לתת להם לראות כמה אנחנו טובים. אנו צריכים להתייחס לרצועה כאל שטח כבוש ללא שום פחד".
הרמטכ"ל דיין, באותה ישיבה, ממשיך את הקו של עמית: "בתוך הרצועה יש להיות מוכנים שהרצועה לא תישאר פסיבית, אלא תרצה לקחת חלק בפעולות נגד סיפוח הרצועה למדינת ישראל". את הרצועה צריך לסגור מדרום, אמר דיין בישיבה, ולכן צריך להקים היאחזויות נוספות לזאת שכבר קיימת, להגיע עד לים, לסלול כביש מניר יצחק עד לחוף. גם על שארם א־שייח דיין עוד לא ויתר. הוא ביקש להתחיל לסלול כמה שיותר מהר כביש מאילת עד לשארם א־שייח, כדי להבטיח שתישאר בידי ישראל. "קשה שם בקיץ לחיות בגלל האקלים, ולכן אי אפשר לדחות את הפעולות של סלילת הכביש", הסביר. "צריכים לגמור את הסלילה בחודשים הראשונים, היותר קרירים".
******
להזכיר לכולנו, מדובר ב־1956. במרץ 57', בעקבות המשך הלחץ הבינלאומי, נסוגה ישראל מאחרון השטחים שכבשה במבצע קדש. כעבור 11 שנים, ביוני 67', חזרנו לרצועה ויישמנו את תוכניות דיין בעזרתו של אריק שרון, אלוף פיקוד דרום החל מ־69'. בימים האלה, לקראת יום העצמאות 2017, לא נותקה השלשלת, עזה מחכה לנתניהו, ליברמן ובנט.