בשיחות סגורות עם מקורביו במהלך השבוע האחרון הביע ראש הממשלה בנימין נתניהו את מורת רוחו מפעילותו של חברו לשעבר, המיליארדר היהודי־אמריקאי רונלד לאודר. זאת משום שעל פי הפרסומים לאודר שיחק תפקיד מרכזי בשידול הנשיא דונלד טראמפ להאמין כי אפשר להגיע לעסקה עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ולהשיג את השלום המיוחל תוך מימוש החזון של שתי מדינות לשני עמים.
אבל האמת היא שלא לאודר אשם. אילו היה היחיד שמדבר בזכות הרשות והעומד בראשה, ספק אם טראמפ היה מקשיב לו. אבל הוא לא היחיד. ישנו, כמובן, הממסד האמריקאי. אחרי 23 שנים של פנטזיות, שלפיהן כל בעיות המזרח התיכון ייפתרו אם ישראל תצא מירושלים המאוחדת ומיהודה ושומרון, קשה למצוא אנשי ממסד אמריקאים שאינם מחויבים לאשליה שהרשות היא הפתרון לכל.
כדי להבין את מקור הבעיה, צריך ללכת לגבעת הקפיטול, שם אחוז המחוקקים הפרו־ישראלים מתקרב ל-90%. בימים אלה הצעת חוק על שם טיילור פורס, קצין אמריקאי שנרצח בתל אביב על ידי מחבל פלסטיני בשנת 2015, נתקלת בקשיים בלתי צפויים בדרכה להפוך לחוק. אם תעבור, החוק יחייב את ארה"ב להפסיק להעביר כספים לרשות הפלסטינית כל עוד היא מעבירה תשלומים למחבלים בבתי כלא ישראליים ולבני משפחותיהם של מחבלים שנהרגו במהלך ביצוע פיגועים. החוק נהנה מתמיכתם של כמעט כל חברי הקונגרס הרפובליקנים, שהם הרוב בשני הבתים. יש גם לא מעט מחוקקים דמוקרטים שתומכים בו.
אבל על פי דיווח ב"ג'רוזלם פוסט" ביום רביעי, הצעת החוק סובלת מחוסר תמיכה מצד איפא"ק, כמו גם מצד ממשלת ישראל. איפא"ק טוען כי אינו תומך בהצעת החוק משום שאין לו תמיכה בקרב הדמוקרטים. אמירה זאת איננה הגיונית. ישנם דמוקרטים רבים שתומכים בהפסקת הסיוע לרשות, כל עוד היא מממנת טרור. ביום ראשון, למשל, חברת הקונגרס גרייס מנג הדמוקרטית אמרה זאת בנאום שנשאה בוועידת הג'רוזלם פוסט בניו יורק. אשר לישראל, על פניו, לא ברור במה מדובר. הרי נתניהו אמר לא פעם כי הוא תומך בהצעת החוק.
אז מה הסיפור? ובכן, כל מי שביקר בגבעת הקפיטול לאחרונה מבין את סיבת העיכוב. מאז פרוץ הטרור הפלסטיני בשנת 2000, מחוקקים אמריקאים כבדי משקל מנסים להפסיק את הסיוע האמריקאי לרשות. בכל פעם שהם כמעט מצליחים, נכנסים ללשכותיהם קציני צה"ל בכירים ומבקשים מהם בנימוס להמשיך את הזרמת הכספים. הטענה היא תמיד אותה טענה - הפסקת הסיוע תפגע בשיתוף הפעולה הביטחוני שצה"ל מקיים עם כוחות הרשות. על כן, הפסקת הסיוע כמוה כסיוע לטרור.
הבעיה היא לא רק שם באמריקה. היא גם פה אצלנו, בממסד שלנו. לאורך השנים שמענו כל כך הרבה פעמים עד כמה שיתוף הפעולה הביטחוני של כוחות הרשות קריטי לישראל, אבל כדאי לבחון את הטענה. למעשה, יש רק שאלה אחת שצריכה להישאל: אם הרשות לא הייתה מממנת את הטרור, האם רמת הטרור הייתה יורדת או עולה? מן הסתם, התשובה ברורה. רמת הטרור הייתה יורדת והצורך בשיתוף פעולה עם כוחות הרשות היה מצטמצם. העובדה הפשוטה והמובנת מאליה, שפחות מימון היה מפחית את רמת הטרור, לא נלמדה בצמרת צה"ל.
בשבועות האחרונים שני סיפורים הבהירו את טיב הבעיה. הסיפור הראשון הוא של דובר שוברים שתיקה, סגן (מיל') דין יששכרוף, שצולם בעת שסיפר לקהל בכנס של התנועה כי במהלך שירותו הצבאי כקצין בחברון הוא התעלל בפלסטיני מול עיני מפקדיו ופקודיו על אף שאותו פלסטיני לא היווה סכנה לכוח. ב־24 באפריל ארגון עד כאן הגיש ליועץ המשפטי לממשלה תלונה נגד יששכרוף. שבועיים אחר כך התלונה הועברה למחלקה הפלילית של פרקליטות המדינה. יומיים לפני כן פרסם ארגון מילואימניקים בחזית סרטון שבו מפקד הפלוגה של יששכרוף וחייליו הכחישו את טענתו ואמרו כי הוא שקרן. הסרטון זכה לכיסוי תקשורתי נרחב.
הפרקליטות הצבאית, מצדה, סירבה לחקור את יששכרוף בטענה שהאירוע התרחש לפני יותר משנה וחקירתו נמצאת באחריות פרקליטות המדינה. מדובר בהקטנת ראש. הרי הפרקליטות הצבאית הייתה יכולה בנקל לגייס את יששכרוף למילואים ולהעביר אותו לחקירת מצ"ח. אילו צה"ל רצה לטפל בו הייתה לו הסמכות המשפטית לעשות זאת. אבל צה"ל העדיף שלא.
לא מעשה קונדס
הסיפור השני הוא ארגון בצלם, שבשנים האחרונות מוציא מיליוני שקלים כדי לממן מערכה נגד צה"ל. פרויקט המצלמות של הארגון משתמש במצלמות וידיאו כדי לפגוע ביכולתו המבצעית של צה"ל. עובדי הארגון מייצרים פרובוקציות נגד חיילי צה"ל, שאותן הם מצלמים ומפרסמים. עד כה, צה"ל נמנע מלנקוט פעולות משפטיות נגד הארגון.
השבוע הסלים בצלם את המערכה. ביום ראשון פרסם הארגון פוסט שמאיים על משפחה של קצין צה"ל בשירות פעיל, עם תמונתו של הקצין וחייליו. הפוסט נכתב בלשון ארסית: "להורים של הקצין עם נקודת החן מעל שפתו העליונה, שבפברואר השנה שירת ליד התנחלות יצהר, אם אתם רוצים להתמוגג מהילד הגיבור שלכם בזמן פעילות מבצעית, לכו לסינמטק בתל אביב. בנכם יככב שם, דורך את הנשק נגד אזרחים, החלטי, מתואם עם שני החיילים שאיתו, יורה כאדון את הפקודות בערבית שבורה".
מדובר לא רק במעשה הפחדה והטרדה חמורה נגד אותו קצין, שעל פי חיילים המשרתים עמו נמצא במצוקה עקב הפרסום, אלא נגד כל חיילי צה"ל. מי ירצה למלא תפקיד במצב כזה? מי לא יחוש דמורליזציה מול אפשרות שבצלם יפרסם פוסט זהה המכוון להוריו, עם תמונתו, שתככב מחר במהדורות החדשות?
ובמקום לפעול מיד ולעצור את מנהלי בצלם בגין עבירות על ביטחון המדינה עקב מעשיהם, מה עשה צה"ל? דובר צה"ל, האלוף מוטי אלמוז, העלה פוסט לדף הפייסבוק שלו והתייחס לעניין כאילו מדובר במעשה קונדס. “לכל מוציאי דיבתנו רעה שלום", כתב אלמוז, "אתם תמשיכו לעשות סרטים, כאילו בשם חופש הביטוי, למרות שהביטוי מנותק מהמציאות, ואנחנו נמשיך להגן על תושבי מדינת ישראל ולהבטיח את שלום אזרחיה, בלי להכניס את צה"ל לוויכוחים פוליטיים".
עצם ההימנעות של צמרת צה"ל מלהגן על כוחותיו, מהווה כניסה לוויכוח פוליטי. כפפות המשי שבהן המטכ"ל מתייחס לארגונים כמו שוברים שתיקה ובצלם הן נקיטת עמדה פוליטית. כמו השתדלנות של צה"ל להמשך הזרמת כספים אמריקאיים לרשות על אף תפקידה המרכזי ביצירת טרור. כמו המסרים השליליים שגורמי מטכ"ל העבירו לוושינגטון כדי למנוע העברת שגרירות ארה"ב לירושלים.
ראש הממשלה, לא משנה מאיזו מפלגה, לא יכול להילחם בגורמי הביטחון. על כן, הוא מסתפק בתלונות נגד אילי הון יהודים אמריקאים. עכשיו, כשטראמפ עומד לדחוף את ישראל לעוד סבב שיחות הרסניות עם אבו מאזן, הגיע הזמן להפסיק להתייחס לאלופי צה"ל הפועלים בזירה הפוליטית כאל גורמים א־פוליטיים. מי שמשדל בעד הרשות הפלסטינית, נוקט עמדה פוליטית. מי שמסרב לפעול נגד גופים פוליטיים הפוגעים בחיילי צה"ל, נוקט עמדה פוליטית.