הרבה אנשים התבלבלו פה בליל שלישי, כשהחלו להגיע התמונות הביזאריות ומכמירות הלב מאולפן "מבט". אלה שהתרגלו להישבע בשם התאגיד החדש והגדירו כל התערבות בו כפגיעה בדמוקרטיה וקץ השידור הציבורי, מיהרו למקלדת כדי להכריז בזעזוע שמה שנעשה לעובדי הערוץ הראשון הוא.. ובכן, פגיעה בדמוקרטיה וקץ השידור הציבורי.



והאמת היא שקשה להאשים אותם. כי גם התסריטאי המקורי ביותר היה מתקשה ליצור סאגה כל כך נטולת היגיון כמו זו שפקדה את השידור הציבורי בשנתיים האחרונות. בוטלה האגרה, הוקם תאגיד, ראש הממשלה מחבק פתאום את עובדי הרשות, המדינה משליכה את עובדי הרשות ללא הודעה מראש וגו'.



אבל אם להיות כנים עם עצמנו, הרעות החולות מלוות את הערוץ הראשון עוד הרבה לפני עידן ארדן וביטן. הפוליטיקאים בחשו במסדרונות רוממה מימיה הראשונים של הטלוויזיה. מוטי קירשנבאום ז"ל סיפר ש"ניקוי ראש" המיתולוגית הוקמה למעשה על חורבות תוכנית סאטירה אחרת, "לא הכל עובר", שהייתה נשכנית בהרבה והורדה בלחץ הדרג המדיני. הוא הסביר שהם יכלו או להפגין ולהתקומם, או לכונן מיד תוכנית אחרת, רכה יותר, אבל כזו שתשאיר את הסאטירה על המרקע. פשרה מפא"יניקית–רשות שידורית טיפוסית.



לצד הבחישות הפוליטיות התפתחה כבר מהרגע הראשון הצרה הגדולה השנייה. כוח היתר של ועדי העובדים ברשות, בייחוד הטכנאים. כל מי שגדל בשנות ה–70 וה–80 זוכר את הסכנה המוחשית של החשכת המסך לפני שידור חשוב במיוחד, כמו גמר גביע אירופה או אירוויזיון. מדינה שלמה נשבתה בידי יו"ר ועד הטכנאים.



אבל הבעיות האלו נדחקו הצדה מטעם פשוט - זה היה הערוץ היחיד. לצופים לא הייתה אלטרנטיבה, ובמקביל כל הכישרונות הגדולים התנקזו לערוץ. מה שסייע ביצירת תוכן מצוין, שכולנו מתרפקים עליו היום. תמורה לאגרה. אלא שאז הגיעו שנות ה–90, עם הכבלים, ובייחוד ערוץ 2. דור חדש של יוצרים ועיתונאים העדיף אותם על פני ההוויה ההסתדרותית של רוממה, והצופים התלהבו מהאפשרויות החדשות. בשורה התחתונה, הטאלנטים והקהל עזבו, הבעיות הישנות נשארו. למעשה, מהרגע הזה שעון החול החל לפעול, בדרך לסוף הבלתי נמנע.



אבל אפשר היה לעצור אותו. כל מי שעובד בענף התקשורת גם ידע בדיוק מה צריך לעשות. קיצוץ דרסטי בכוח האדם של הרשות והוצאת מרבית התוכניות החוצה, להפקות פרטיות. הערך המוסף של השידור הציבורי יישמר בכך שכספי ציבור ילכו לתוכניות איכותיות, לאו דווקא מתוך מרדף אחרי רייטינג, אבל התוכניות האלו לא ייוצרו בידי המנגנון המנופח והמסואב של הרשות, אלא באופן המקצועי והיעיל של השוק הפרטי רווי הכישרונות (שגם להם מגיע ליהנות מכספי הציבור, לא רק לעובדים הקבועים של הערוץ). כולם ידעו, אבל זה לא נעשה מעולם. לוועדים בתוך הרשות היה אינטרס לשמר את המצב הקיים, והפוליטיקאים לא ששו להחליש גוף שהם עשו בו כבשלהם. וכך כל רעיונות הרפורמה התרסקו בזה אחר זה, עד שהגענו לשיא האבסורד. מדינת ישראל הודיעה על כניעה. על חוסר יכולתה לטפל ברשות ציבורית שכפופה לה. הפתרון היה לזרוק את הרשות הזו לפח ולהקים גוף חדש לגמרי, שימלא את אותה פונקציה בדיוק. להלן, התאגיד.



מכאן ואילך, הסיפור כבר מוכר ועצוב. מחליטים על הקמת תאגיד, מגייסים אנשי מקצוע מצוינים, משקיעים המון כסף ומתכוננים לעלייה לשידור, כשלפתע ראש הממשלה מבצע פליק־פלאק לאחור, מסמן את אנשי התאגיד כאויבים ומכניס ענף שלם לסחרחרה מטורפת, שבה כולם מפסידים. גם בתאגיד, וגם ברשות השידור. על הדרך הוא גם מצליח לעשות את מה שהוא מצטיין בו יותר מכל - לסכסך בין הצדדים.



אם שמים רגע את האמוציות בצד, מבינים שלא קרה אסון גדול לשידור הציבורי. אולי להפך. התאגיד אמור להביא רוח חדשה, מקצועית ועדכנית בהרבה מהערוץ הראשון, שעם כל הצער איבד את הרלוונטיות כבר לפני שנים. מה שמדאיג באמת בסיפור הזה הוא ההתנהלות המופרכת, אפילו המטורפת, של ממשלה ששידוריה היו צריכים להסתיים כבר מזמן.



על הסכין



1. רגע אחרי הדרמה הגדולה באולפן "מבט" שודר בערוץ הראשון סרט תיעודי בשם "ילדי הירח", ששרטט את חייהם של מתנחלים באיתמר על רקע גל הטרור ביישוב. לא יודע מתי צפיתי בפעם האחרונה, אם בכלל, בזווית אינטימית של חיי מתנחלים. זה היה מרתק, והזכיר - בפעם המיליון - למה חשוב שיהיה פה שידור ציבורי חזק. וממש לא משנה איך יקראו לו.



2. ובכלל, מרבית האנשים שמספידים פתאום את הערוץ הראשון ומעלים על נס את פועלו נטו לזלזל בו בשנים האחרונות וכלל לא צפו בו. כמו שכבר כתבתי, לערוץ עצמו יש אחריות ניכרת למצב שאליו הגיע. ועדיין, נעשו בו לא מעט תוכניות מצוינות. עיתונות התרבות והבידור, בהתנהלות שטחית ושחצנית, לא טרחה אפילו לתווך אותן לציבור.



3. בשוך כל הקרבות, הקורבנות האמיתיים של האיוולת הזו הם עובדי רשות השידור מהדרג הבינוני והנמוך, שלא נקלטו בתאגיד. אלה שסבלו, גם תדמיתית, ממנהלים מושחתים שעשו על כולנו סיבוב. אלה שעבדו עבודה חרוצה וסיזיפית, נטולת קרדיט והד תקשורתי. אלה שנפלטים עכשיו לשוק רווי ממילא, ואין להם שמץ של מושג איך להוסיף ולפרנס את משפחותיהם.