אף אחד בירושלים לא מבין מה דונלד טראמפ מחפש במצדה. הוא בא לכאן לקצת יותר מיממה ושוקל לנאום במצדה. למה שם? איש אינו יודע. מה יש לאדם סמוק פנים, שנראה כמאותגר שמש, לחפש במקום הנמוך ביותר בעולם במזג אוויר לוהט של סוף מאי? טובי המוחות ניסו לפצח את החידה. חשבו על הפקה הוליוודית, על דימוי של בן חור וסרטי התנ"ך, חשבו שאולי המשפט שמסתובב לו בראש זה "שנית מצדה לא תיפול" כעדות למחויבות הבלתי ניתנת לערעור של ארה"ב לביטחון ישראל. אבל למה מכל המקומות בעולם הוא בחר דוקא בהר הזה, בסמל של עמידה יהודית על הקצה, בסמל שנוי במחלוקת שמוזכר מדי פעם בנאומי מליצה ומתעלם מהאמת ההיסטורית הכואבת?
בנימין נתניהו קיבל לאחרונה מוולדימיר פוטין, חבר משותף שלו ושל טראמפ, עותק נדיר של הספר "תולדות מלחמות היהודים". ספק אם טראמפ קרא את הספר או יודע עליו משהו. הספר נכתב על ידי ההיסטוריון הראשון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), שיש הטוענים שסילף את האמת, כמו כל כותב. הוא כתב ראשון על סיפור מצדה, אירוע שהתרחש בשולי המרד הגדול של היהודים ברומאים וסימל למעשה כישלון צבאי אחד מתמשך, שסופו ההתבצרות על ההר.
ברקע הסיפור עמדה מחלוקת אלימה בין קבוצות שונות בחברה היהודית, כפי שמתאר אותה פלביוס. אחת הקבוצות הייתה ה"סיקריים", מורדים יהודים שהיו על מצדה בעת כיבושה בידי הצבא הרומאי. "הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום בראש חוצות העיר", כתב בן מתתיהו בספרו. "בחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי חרמם. וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם". ונחמן בן יהודה, מהחוקרים החשובים של סיפור מצדה, הוסיף שהסיקריים היו למעשה חבורה של מרצחים פוליטיים.
סיפור מצדה הוא עוד יותר ביזאר מאשר הרקע המביש הזה שאליו הידרדרה החברה היהודית. הוא מתאר התאבדות המונית, אירוע מחריד לכל הדעות. "כאשר נוכח אלעזר בן יאיר כי הברירה שלפניו היא מוות או שעבוד, הוא בחר במוות", כותב בן יהודה. "בנאום שנשא ניסה לשכנע את אנשיו להתאבד, אך לא הצליח, ונאלץ לשאת נאום נוסף. בתום הנאום השני השתכנעו הסיקריים כי עדיף המוות והם הרגו את נשיהם וילדיהם והתאבדו".
למחרת ההתאבדות, כשחדרו חיילי הצבא הרומאי למצדה ולארמון המלך, "לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למוות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה", כותב פלביוס. אין ספק כי המעשה עורר בו וברומאים כבוד רב לנספים ולאומץ לבם בבחירתם בחלופה נוראה זו. "כדאי להדגיש כי פלביוס אינו מדבר על גבורה", מבהיר בן יהודה. "הוא מדבר על כבוד ועל אומץ. הקפיצה מכבוד ואומץ לגבורה לא נעשתה בידיו, אלא על ידי פרשנים מאוחרים יותר.
"אם נבחן את המרכיבים העיקריים בסיפורו של פלביוס על המרד הגדול ועל מצדה, סיפור של גבורה פשוט לא קיים שם, להפך, מדובר במרד שנידון לכישלון, ועצם הבחירה להתחיל בו מעוררת תהיות עגומות. סופו היה כישלון אדיר, שהתבטא בהרס בית המקדש השני וירושלים, בהרג המוני של יהודים בידי הלגיונות הרומיים, בקבוצות יהודים שנלחמו זו בזו, ובהתאבדות טרגית מזעזעת. אכן סיפור עגום".
אז מה מחפש נשיא ארה"ב במצדה? האם יש לו תודעה היסטורית עמוקה והוא בא להזהיר את ישראל מפני מצב שיוביל אותה לבידוד ולרצון להתאבד? נדמה לי שלא. זה לא בדיוק הסגנון שלו. האם הוא בא לדבר על תוצאותיה ההרסניות של שנאת חינם, על הקצנה ואלימות מילולית בין קבוצות בעם שמובילות לחורבן ולהיעדר תקווה? ממש. טראמפ הוא בדיוק האיש לדבר על הסתה, שיסוי, תוקפנות וניגוח פוליטי פנימי. אם הוא יעשה כך, זו באמת תהיה הפקה הוליוודית, תשובה סאטירית נפלאה לבדחנים שלועגים לו בטלוויזיה האמריקאית. הוא יראה להם שצוחק מי שצוחק אחרון.
תעביר את זה הלאה
בדרך למצדה טראמפ יעצור בירושלים. זה יהיה ביקור חם. אסור לשכוח שהוא בא לכאן בעיקר כדי להראות שהוא לא ברק אובמה. כל השאר די זניח. הוא
יגיע לישראל בטיסה מריאד כדי להבהיר שבניגוד לקודמו הוא ידאג לבני בריתו ולא ינהל רומן עם האויבים המרים שלהם, האיראנים.
טראמפ ינחת כשמעליו מרחפת עננת ההבטחה להעביר את השגרירות לירושלים. הוא הבטיח, ולא בטוח שהוא מתכוון לקיים. השר אורי אריאל אמר לי שזה ממש לא מעניין אותו. מבחינתו האמריקאים יכולים להחליף את השלט על בניין הקונסוליה המרשים שלהם ברחוב אגרון בבירה, ונגמר הסיפור. הוא גם אמר שזה עניין שולי. בעיקרון הוא צודק. בפועל הוא טועה. העברת השגרירות היא אמירה משמעותית.
לפי תוכנית החלוקה ירושלים הייתה אמורה להיות עיר בינלאומית. במלחמת העצמאות הוא הייתה חצויה בין ישראל לירדן, ובששת הימים שוחררה, וחלקה המזרחי נכבש. מעמד השטח הזה, כמו של השטחים ביהודה ושומרון, הוא כשל שטח כבוש, או שטח במחלוקת המוחזק על ידי צה"ל עד שיהיה הסדר. זה לא מה שהעולם אומר, זה מה ישראל החליטה.
מנחם בגין הפתיע כאשר החיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים והגולן, ולמעשה "סיפח" אותם לישראל. זו החלטה פנימית שמקבלת תוקף אמיתי רק כאשר מדינות אחרות מכירות בכך, וזו המשמעות האמיתית של העברת השגרירות האמריקאית לבירה. ארה"ב אומרת לעולם שאחרי 50 שנה היא מכירה בפועל בכך שירושלים היא חלק בלתי נפרד מישראל וכי מהלך הסיפוח מקובל עליה. לכן הימין רוצה במהלך. וזו בדיוק הסיבה לכך שטראמפ מהסס. לא מדובר בעניין שולי, אלא במסר לממשלת ישראל: צעדים חד־צדדיים שלכם קובעים עובדות בשטח. מה שסיפחתם מקבל עכשיו הכרה ומה שתספחו מעכשיו, למשל את גושי ההתיישבות או שטח C - יקבל הכרה בעתיד.
אבל טראמפ לא בא לקדש את הסיפוח, הוא בא לעשות עסקה. ובכל ביזנס יש תן וקח, יש שני צדדים וכמה צרכים. ישראל מעדיפה להדחיק את הצד השני. יותר מדי זמן נהנו בממשלה לשחק את משחק "אין לנו פרטנר". עכשיו הם צריכים להוכיח לנשיא ארה"ב שבאמת אי אפשר. אבל הוא בא להוכיח שאפשר, ושרק הוא יכול.
אפשר להבין את הלחץ של הימין על טראמפ לעמוד בהבטחת הבחירות בנושא העברת השגרירות. אם לא יבקשו, איך משהו יזוז? מצד שני, נראה שאנשי הימין בונים את הכישלון המדיני במו ידיהם. אם הנשיא האמריקאי יגיע למצדה, יקפוץ ל"יד ושם" ולא יתייחס להעברת השגרירות, ייחשב הביקור לכישלון מדיני צורב. רק שהסיכוי שהכרזה כזו תתקיים הוא קלוש. טראמפ מגיע לישראל רגע לפני הרמדאן, אחרי שכל מנהיגי ערב יעשו לו נעים בגב בסעודיה. העברת השגרירות תהיה יריקה בפרצופם ותסגור את חלון העסקה, שלא בטוח אם הוא עדיין פתוח. מוטב להנמיך ציפיות ולצמצם לחצים, אחרת הביקור ייכשל עוד לפני שיתרחש.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2