1. בלילה שבין שני לשלישי לא הצלחתי להירדם. זעקותיה של הקשישה מבית האבות בקריות, “אין לי אוויר! אין לי אוויר!" לא נתנו לי מנוחה, תמונותיהם המטושטשות של המטפלות והמטפלים המתעללים בקשישה בת ה–91 הטריפו אותי. “את חולת נפש, את מסריחה מהכוס, את רוצה ויברטור? ויברטור כמו זין כזה גדול", המטפל המתעלל מראה לה את הגודל וצוחק. כדי שלא תפריע להם לישון, הם מנתקים את כפתור המצוקה.
מדי כמה שבועות או חודשים מביאים כתבי הטלוויזיה כתבות מצולמות על התעללות. הפעם היו אלו קרובי משפחתה של הקשישה שסיפקו את הצילומים. הם קלטו סימני אלימות על גופה של הקשישה ולכן התקינו מצלמה נסתרת בחדרה. התוצאות היו קטעי זוועה. בפעם הקודמת עובד של בית אבות סיעודי צילם אירועי זוועה אלימים נגד קשישים מצד עמיתיו לעבודה. הוא הוקע על ידם כבוגד, אני חשבתי שמגיע לו להדליק משואה.
על פי הנוהל, ביום שאחרי פרסום התמונות במהדורת החדשות ישנה סערת רוחות. ראש הממשלה ושריו נוהגים להפליץ לתקשורת כמה אמירות בומבסטיות, חברי כנסת מציעים כמה הצעות ייעול וזוכים לחצי דקת שידור, בכירים לענייני שום דבר מציעים ועדת חקירה, אחרים מציעים ועדת בדיקה. יש מי שמציעים התקנת מצלמות בחדרים של בתי אבות סיעודיים ומנגד מיד קופצים אלו שטוענים שהדבר יפגע בפרטיות הקשישים. חולפים יומיים־שלושה והסערה נרגעת, פה ושם יזכירו בכמה שורות שהעובדים המתעללים הושעו, או נחקרו, או יועמדו לדין.
בבתי האבות הסיעודיים סוג ז', שאליהם מגיעים קשישי המעמד הסוציו־אקונומי הנמוך, ימשיכו המסכנים לאכול אוכל מגעיל ולחטוף מכות ועלבונות מצד עובדים מתוסכלים בשכר מינימום ומקסימום שעות עבודה, שהתאמתם לתפקיד היא בערך כמו התאמתה של מירי רגב לתפקיד שרת התרבות והתאמתו של דוד ביטן למשרת יו"ר הקואליציה. אגב, מירי רגב ודוד ביטן לא יצאו בהצהרות מרטיטות בעניין הקשישים מעל הבמות שניתנות להם בוקר, צהריים וערב.
חוסר היכולת להירדם הוביל אותי על כנפי הדמיון למחשבות אכזריות על מה שהייתי עושה לאלו שמתעללים בקשישים. הכנסתי אותם לסיר עם מים רותחים, תליתי אותם מהרגליים כשהראש למטה והכנסתי להם בראש בעיטות כאילו היה כדורגל. הכנסתי אותם לביוב מלא חרא כשרק העיניים והאף מעל מפלס הצואה, ואלו הדברים הקלים: היו דברים הרבה יותר נוראיים, עד שאפילו אני נבהלתי מהמחשבות עליהם, וקמתי לשתות עוד קפה.
ביום שלישי הצעתי בתוכנית הבוקר של קשת לשר הבריאות יעקב ליצמן להוכיח גדלות ולקרוא לכל בנות ישראל הבתולות והחסודות מהמגזר שלו, שבגלל דתיותן אינן מתגייסות לצבא, לעבור קורס בעבודה סיעודית וקורס מזורז לעבודה כסייעת אחות. הצעתי לו לעשות אותו הדבר גם בנוגע לתלמידי ישיבות ובני המגזר הערבי, שזוכים לפטור מהצבא: שיעשו למען החברה שירות לאומי בשכר מלא, שיהיה לא פחות מפעם וחצי שכר המינימום, ולמי שימשיך במקצוע תוקפץ משכורתו ב־50%. זו מצווה ששכרה בצדה. הצעתי את זה גם בעבר, אבל זה היה כמו לדבר למנורה - אנשי ההון־שלטון שוב מדברים על הבאת אלפי עובדי סיעוד זרים. יש כמה “חבר'ה טובים" שגוזרים על זה קופונים של מיליוני שקלים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הבריאות ליצמן, שר הרווחה חיים כץ ושר האוצר משה כחלון הם הצוות שיכול לפתור כל בעיה חברתית–אנושית במגזרים השונים - מעט שרידי השואה שעדיין חיים, קשישים סיעודיים, בעלי מוגבלויות, נכים, ילדים אוטיסטים, נוער בסיכון ועוד. הם יכולים, אבל הם לא פותרים. כשהנושא עולה לכותרות הם מדברים קילומטרים אבל עושים מילימטרים.
בימי המהפכה הצרפתית ההמונים מאסו במה שהיום אנחנו מגדירים כהון־שלטון־עולם תחתון, או לחלופין כקפיטליזם חזירי. הם יצאו לרחובות, הבעירו אותם, ערפו ראשים ונקמו נקמה עקובה מדם במי שהתעמרו בהם. בישראל 2017 היחידים שעשו מהפכה הם סטטיק ובן־אל.
2. שני אישים בכירים הגיעו מגרמניה לביקור בישראל: שר החוץ זיגמר גבריאל והנשיא פרנק וולטר שטיינמאייר. שר החוץ הגרמני לא נענה לקריאת ראש הממשלה נתניהו ובכירי המדינה שלא להיפגש לשיחה עם נציגי שוברים שתיקה וארגונים אנטי־ממסדיים אחרים, המוחים על הכיבוש ועל ההתנהלות בשטחים. השר הגרמני לא עשה חשבון ואמר שייפגש עם מי שהוא מוצא לנכון, כל זמן שאלו שעמם הוא נפגש אינם אנשי ארגונים שהוצאו אל מחוץ לחוק. נ
נתניהו, הרגיל ללהקת אומרי ההן שלו, נדהם וביטל את פגישתו עם שר החוץ. הנשיא רובי ריבלין, בניגוד לנתניהו, נפגש עם שר החוץ ועורר עליו את חמתם של אנשי הליכוד, להקת המסיתים התקשורתיים ותומכיהם.
הנשיא הגרמני הגן על שר החוץ שלו וזכה גם הוא לקיתונות שופכין, אבל מאחר שגרמניה היא המעצמה הגדולה והעשירה באירופה, שתומכת בישראל כמעט ללא סייג, הבינו אפילו צרי המוח ממפלגת השלטון וגרורותיה שלהסתכסך ולגרום לקרע עם הגרמנים עלול להיות אסון עבור מדינת ישראל.
הביקור הזה, במאי 2017, הזכיר לי ביקור אחר בחודש מאי 1966, שעורר גם הוא מהומות לא קטנות. המבקר היה הקנצלר הגרמני הקשיש קונארד אדנאואר בן ה–90, שאחרי שפרש מתפקידו החליט “לקפוץ" לבקר בארץ הקודש. אדנאואר, שהיה אחראי להסכם השילומים, שעורר בישראל הפגנות אלימות מצד מפלגת חרות ומנהיגה מנחם בגין, בא לבקר בין השאר את מי שחתם איתו על ההסכם, דוד בן־גוריון, שגם הוא היה אחרי השיא וירד לנוח בשדה בוקר.
אחרי שנפגשו בשדה בוקר עמדו שני המנהיגים להיפגש במלון "שרתון" בתל אביב. המלון, שהיה ממוקם בתחילת שדרות נורדאו והשקיף על חוף מציצים, שנקרא אז חוף שרתון, הפך לאזור סטרילי. אלפי אנשי כוחות הביטחון הקיפו במעגלים את המלון והרחובות הסמוכים מחשש שמישהו ינסה להתנקש בחיי הקנצלר בדימוס. בסוגריים כדאי אולי לספר ש–40 שנה אחרי הביקור, בשנת 2006, פרסם האצ"לניק אליעזר סודיט ספר בשם “קבצן - גורלו של לוחם במחתרת ובחשאי", שבו טען כי מנחם בגין היה מעורב בניסיון לרצוח את אדנאואר. סודיט טען שהוא הציע לבגין לבצע את הפעולה במטרה למנוע את הסכם השילומים ובגין הביע את הסכמתו “לכל תגובה שתיעשה ובלבד שתמנע את הסכם השילומים". ב–27.3.1952 נהרג חבלן משטרה גרמני בעת שניסה לנטרל חבילת נפץ שנשלחה לקנצלר אדנאואר בדואר. חקירה משטרתית שנפתחה בעקבות המקרה הובילה למעצרם של חמישה ישראלים, חברים לשעבר בארגון האצ"ל בצרפת.
ניסיתי להתקרב למלון "שרתון" כדי לצלם. הלכתי לשם עם ידידי שמחה הולצברג, חרותניק שנודע בכינוי “אבי הפצועים", ניצול שואה שרצה למחות על ביקור אדנאואר. הוא הביא איתו חבילת כרוזים ונקלט על ידי השוטרים, שהרחיקו אותו מהמקום, וכל הכרוזים התפזרו על המדרכה. צילמתי.
בבן יהודה פינת נורדאו ראיתי התקהלות. התקרבתי וראיתי בן אדם מבוגר שעל חזהו וגבו תלוי שלט גדול שבו כתוב “אמא שלי יכלה לחיות". הוא עשה דרכו לכיוון המלון. שוטרים במדים מנעו ממנו להמשיך לצעוד, הוא התעקש, והשוטרים הרימו אותו וזרקו אותו אל ניידת משטרה בברוטליות. ניסיתי להגן עליו, אבל העיפו אותי על המדרכה. הספקתי לצלם כמה תמונות ופרסמתי אותן ב"העולם הזה".
שמו של המפגין היה אברהם קמינסקי. קמינסקי לא שכח את התנהגות השוטרים כלפיו. אחרי מלחמת ששת הימים שלח מכתבים לעיתונים, שבהם הביע דעתו נגד הכיבוש והשליטה על עם אחר. בשלב מסוים התייאש מישראל ונסע לשוודיה, שם ביקש מקלט והכרה כגולה פוליטי. אחרי הרבה דיונים ומאבק משפטי הוא הפך לגולה הפוליטי הישראלי הראשון שהוכר על ידי מדינה באירופה. לימים קיבלתי ממנו בדרך לא דרך מכתב מרגש, שבו כתב כי לא שכח שעזרתי לו. אחרי הרבה שנים פרסמתי ב"מעריב" (במתכונתו הקודמת) את סיפורו של קמינסקי. בעקבות הפרסום קיבלתי אי־מייל מבנו, פרופסור חוקר שעבר לגור בארצות הברית. הוא סיפר לי שקמינסקי התחתן ומתגורר בשוודיה והיה מזכיר את שמי כשהיה צלול. בחלוף כמה שנים עדכן אותי הבן שהגולה הפוליטי אברהם קמינסקי מת בשוודיה הרחוקה.
(אני לא בטוח במאה אחוז, אבל נדמה לי שאת צילום הפגישה בין אדנאואר לבן־גוריון צילם הצלם הוותיק נחום גוטמן, שאצלו עבדתי כצלם עיתונות בסוכנות הצילום סלע).
3. המהומות בתום המשחק בין הפועל ת"א להפועל אשקלון, רמת הכדורגל הירודה וההתבטאויות העילגות של כל העסקונה העכשווית של עולם הכדורגל, הקפיצו לי למחשבות את השחקן והמאמן האגדי דוביד שוויצר.
שוויצר נהג להתבטא בססגוניות. כשמישהו היה מדבר שטויות ומבלבל את המוח היה שוויצר אומר לו “אתה יודע למה הדג בצלחת? כי הוא פתח את הפה". בדיוק לפני 32 שנה (1985), כשהייתי באילת, עדיין הרוס מפינוי שארם א–שייח', הגעתי למלון של חברי, אלי פפושדו, מלון "אביה סונסטה". כשהבטתי על מי הבריכה הצלולים, ראיתי את ראשו הגדול וכפות רגליו של שוויצר. לחצתי פעם אחת על המצלמה. הצילום הופיע על השער האחורי של העיתון “חדשות", תחת הכותרת “הכריש", כינוי שדבק בדוביד עד יום מותו. החופשה של שוויצר באילת, עם אשתו מירה והילדים, הייתה לקראת תחילת עבודתו כמאמן החדש של - נכון, צדקתם, הפועל ת"א.
אגב, מעל התמונה הופיעה (בלי קשר) כותרת גדולה מתחום הספורט: “החלטתי שאני נכנס להסגר" ומתחת לכותרת נכתב: “חלוץ בית"ר ירושלים אלי אוחנה עומד לשגר היום לפיפ"א הודעה על כניסתו להסגר בינלאומי". הידיעה הזו הייתה, נכון לאותו יום, סקופ. מי שחתום עליה הוא כתב הספורט של “חדשות", אלי עזור - היום הבעלים של "מעריב".