בשלב מסוים במסע ישבתי ליד אדם עם אקדח מזהב שצעק עלי: “אתה איש מאפיה, אתה אחראי לכל מה שקרה פה אתמול!״, אבל אולי כדאי שנפתח בהתחלה, בנקודה שבה התחלתי להבין לאן הגעתי. ברגע ששאלתי את עצמי אם טעיתי כשנסעתי לכאן. זה היה מיד לאחר הנחיתה בשדה התעופה המיושן והמאובק של גרוזני, בירת צ׳צ׳ניה. הפקיד בביקורת הדרכונים הישיר אלי מבט תוהה לאחר שהגשתי לו את הדרכון הישראלי שלי ושאל אותי באנגלית משובשת ובבהלה: ״?Why you here? Why you here״. התחלתי להסביר לו, והוא סימן לי ביד לעצור, ציווה עלי להישאר במקום ולחכות, לקח את הדרכון שלי ויצא מהעמדה.
כעבור כמה דקות הוא הגיע מלווה בשני שומרים חמושים ובעוד כמה פקידים, שאחד מהם ידע יותר ממשפט וחצי באנגלית ולכן פיקד על השיחה. “מה יש לך לחפש בצ׳צ׳ניה?", הוא שאל וחידד אלי את מבטו החשדני. ״כדורגל״, אמרתי לו. ״כדורגל?״, הוא שאל.
״כן, כדורגל. באתי לראות את המשחק של קבוצת טרק גרוזני מחר נגד אוראל״.
״אתה משוגע? סע לספרד, סע לאנגליה, לך לראות שם כדורגל. למה באת לפה? הכדורגל פה זה זבל, כדורגל מכוער״.
״יכול להיות שזה זבל״, אמרתי לו, ״אבל זה בדיוק מה שאני מחפש. אסביר לך - אני כותב ספר על קבוצות כדורגל באזורי סיכון בעולם. הייתי כבר במשחק בליגה העיראקית, הייתי במשחק בקוריאה הצפונית, ועכשיו אני כאן בשביל לראות משחק בצ׳צ׳ניה״. תוך כדי כך, הצגתי לו תמונות שלי בפלאפון משתי המדינות. הוא היה המום. ״אתה משוגע לגמרי״, אמר, ״אבל אם הספר ייצא ברוסית, יש סיכוי טוב שאקנה אותו, דווקא נשמע מעניין״.
הדיקטטור הוויראלי
למקרה שתהיתם, אני לא כותב ספר על כדורגל באזורי סיכון, זה רק האליבי שהכנתי לעצמי למקרה שאשאל למעשיי במקום. והיה לי ברור שבמקודם או במאוחר זה יקרה, כי למקומות כמו צ׳צ׳ניה, אשר בערך הוויקיפדיה שלהם כתוב שהם מהמקומות המסוכנים בעולם, לא מגיעים סתם ככה. אתה חייב שתהיה לך סיבה טובה להגיע לשם, במיוחד אם זה בדיוק לאחר שתשומת הלב העולמית בחודש האחרון התמקדה באותו מקום, מה שהעלה את סף הפרנויה במדינה שהיא מלכתחילה פרנואידית.
לא סתם בחרתי באליבי ספורטיבי. כל מי שיודע משהו על צ'צ'ניה יודע שספורט זה ערך קדוש במקום ושטרק גרוזני, הקבוצה המקומית, אשר משחקת בליגה הרוסית (מכוח היותה של צ׳צ׳ניה רפובליקה אוטונומית בפדרציה הרוסית), היא אחד מהדברים היקרים לליבו של רמזן קדירוב, הדיקטטור הוויראלי העומד בראש המדינה ובראש חשבון האינסטגרם מהפופולריים בעולם, אותו הוא מתחזק בנאמנות ובאדיקות.
דרך חשבון האינסטגרם הזה אפשר להבין בקלות מהם הדברים החביבים עליו: היאבקות, אגרוף, הרמת משקולות וכדורגל. רוב התמונות שהוא מעלה לחשבונו עוסקות בתחומי ההתעניינות האלה. לעתים, הוא מעלה צילומי סלפי שלו עם מתאגרפים, מתאבקים ושחקני כדורגל צ׳צ׳נים ידועים, ולעתים הוא מעלה צילומים או סרטונים בהם הוא עצמו עוסק בפעילויות האלה. הנה ממש לפני שבוע הוא העלה סרטון שלו שבו הוא משחק כדורגל עם חברים במגרש הכדורגל הפרטי שלו (שצמוד לארמון) וכתב שהוא התרשם שהיכולות שלו ושל חבריו לקבוצה ״גדלות מיום ליום. כולנו הוכחנו נחישות, כוח סבל ומיומנות על המגרש. התמלאתי באנרגיה ומרץ בעקבות המשחק!״ (את זה הוא העלה אגב קצת אחרי חצות, מה שגורם לך לתהות מה עושה דיקטטור צעיר כשהוא מלא מרץ ואנרגיה בשעת לילה מאוחרת).
לפני שבועיים הוא אפילו פינק את העוקבים בתמונה מיוחדת לכבוד יום ההולדת של אחיו הצעיר. הוא נראה בה מצמיד את האח לרצפה, כורע מעליו בתנוחת היאבקות ודופק לו אגרוף לפרצוף. אבל השיא האמיתי היה כשהעלה לחשבונו סדרת תמונות שבה ניתן לראות אותו ואת שר הספורט בתוך זירת אגרוף, כששניהם חובשים כפפות, והוא חובט בשר הספורט בבטנו ובפרצופו. לתמונות הוא צירף כיתוב ובו הסבר על כך שהגיע לביקור במשרד הספורט ולא אהב את קצב השיפוצים האטי בבניין. ״הסברתי לו בעזרת יד ימין ויד שמאל שעליו להתחיל להשתמש בראש שלו״, כתב הדיקטטור, ולסיום הסביר ש״הרשיתי לו לחבוש קסדה, משום שאחרי הכל, מחר עליו להתייצב לעבודה ולתקן את הטעויות שלו״.
לאחר שקיבלתי את החותמת בדרכון והורשיתי להיכנס בשערי המדינה, גיליתי שדה תעופה עצוב ושאני היחיד שנמצא בו. הנוסעים האחרים היו מקומיים ולא עשו להם בעיות בכניסה כמו שלי עשו. החשש שלי היה שבשל הזמן הארוך שעוכבתי בכניסה, הנהג מטעם המלון שאמור לחכות לי בחוץ ויתר ונסע.
״זה היה לי ברור שיעכבו אותך״, אמר לי הנהג חוסיין לאחר שיצאתי מהשדה ולהפתעתי ראיתי אותו מחכה לי בחוץ שליו ורגוע. ״כמעט לא מגיעים לכאן אזרחים ממדינות זרות, אז היה לי ברור שיעשו לך תשאול ארוך״.
"כן", אמרתי ונכנסתי למכונית, "זה היה ארוך. ומלחיץ".
התחלנו לנסוע. שדה התעופה נשאר מאחור. מבעד לחלון, ככל שהתקרבנו אל לב העיר, התגלה נוף סוער: מסגדים גדולים ומוארים, מסעדות, חנויות, בנייני ענק וכמובן אינסוף פסלים ופורטרטים ענקיים של ולדימיר פוטין ושל אחמד קדירוב, שנחשב לאבי האומה הצ׳צ׳נית ואביו של המנהיג הנוכחי והוויראלי - שגם הוא כמובן מככב בפוסטרים ענקיים. פולחן האישיות של הקדירובים ופטרונם פוטין נמצא בכל מקום. אי אפשר לטעות: הם נחשבים כאן למורמים מעם, כמעט אלים. כל הרחובות והמוסדות נקראים על שמם. אם היה בית ספר לבניית דיקטטורה על שם קים איל–סונג, צ׳צ׳ניה הייתה התלמידה המצטיינת.
חוסיין הנהג הבחין שאני מופתע מאוד מהמחזות המרהיבים שהעיר מספקת לי מחוץ לחלון. ״מאז שנפתרו הבעיות עם רוסיה״, הוא הסביר לי, ״התחילו לבנות כאן גרוזני חדשה ונוצצת. כל מה שאתה רואה כאן חדש״. האמת היא שגם בלי שהוא יגיד את זה היה לי ברור שהכול כאן חדש, פשוט כי עד לפני 15 שנה העיר הזו הייתה הרוסה. הצבא הרוסי השטיח אותה בשתי מלחמות אכזריות. אחת שהתרחשה בין 1994 ל–1996, ובמהלכה הרוסים התקדמו אל תוך העיר בקצב של 4,000 פגזים בשעה. השנייה בין 1999 ל–2001, מלחמה שבסופה הכתיר האו״ם את גרוזני בתואר ״העיר ההרוסה ביותר בעולם״.
״זה ממש לא ייאמן, אין זכר למלחמה״, אמרתי והבטתי אל הנוף הנוצץ שמעבר לחלון.
״יש, בלב ובזיכרון של כולנו״, השיב הנהג.
האמת שהנוף הזה הוא כוחו הגדול של הנשיא קדירוב, שמכונה על ידי בני עמו ״הבונה הגדול בעולם״. אי אפשר שלא להתפעל ממלאכת השיקום שהעיר עברה, שבאה לידי ביטוי לא רק בבטון. כשקדירוב הבן ירש את השלטון לפני עשר שנים, שיעור האבטלה במדינה עמד על 67%. כיום הוא 21.5% בלבד. נדרשות יכולות פוליטיות וניהוליות ברמה הגבוהה ביותר בשביל לגרום לדבר כזה לקרות.
אולם, אסור כמובן לשכוח שמדובר בשליט אבסולוטי שמתנהג כמו כל השליטים מסוגו: לא סופר את זכויות הפרט, חופש הביטוי וחופש העיתונות, ממנה מקורבים ובני משפחה לכל תפקיד שבא לו, ועל פי ארגוני זכויות אדם רוסיים גם דואג להעלים אנשים שמעצבנים אותו יותר מדי. על פי הדיווחים, מדובר בעיקר במתנגדי משטר ועיתונאים שהעזו לבקר אותו, אבל לאחרונה החלו להגיע דיווחים על אוכלוסייה חדשה שסובלת מתופעת ההיעלמויות.
בעיתון הרוסי ״נוביה גאזטה״ התפרסמה כתבה נרחבת ובה נטען שגברים הומואים בצ׳צ׳ניה נחטפים מהרחוב ומבתיהם באישון לילה ומועברים למחנות מיוחדים. שם הם סופגים התעללות קשה שכוללת בין היתר זרמים חשמליים ומכות. בעיתון, שידוע בהתנגחויותיו בפוטין ובקדירוב, צוין כי בסביבות 100 הומואים נמצאים במחנות כאלו. “זה לא יכול להיות", אמר קדירוב בתגובה להאשמות, ״כי אין הומואים בצ׳צ׳ניה״.
המפלצת של גרוזני
אני מתמקם במלון המודרני והנחשב ביותר בעיר, "גרוזני סיטי הוטל". המלון נמצא בלב העיר וכולל לא פחות מ–32 קומות שהופכות אותו למפלצת בגובה 150 מטרים. בקצה המפלצת כיפה מזכוכית, שדרכה אפשר להביט על כל העיר. את ארוחת הבוקר מגישים שם למעלה. עד עכשיו עוד לא החלטתי אם זה עינוי או תענוג.
המלון הוא נקודת ציון בעיר לא רק בשל המודרניות והיוקרה שלו, אלא גם מכיוון שיש בו מה שאין בכל צ׳צ׳ניה - בר שמגישים בו אלכוהול. אסור לשכוח שצ׳צ׳ניה היא מוסלמית, ורוב חוקי האסלאם נאכפים בה, אבל במידה. והדגש הוא על המילה ״במידה״, כי כל מהותה של צ׳צ׳ניה היא מוסלמיות מדודה, שאינה קיצונית מדי מצד אחד, אבל גם לא רכה מדי מצד אחר.
הנשיא קדירוב עושה הפרדה ברורה בין האסלאם המסורתי והעדין שהוא אוהב לבין האסלאם הקיצוני שמטפחים הבדלנים הצ׳צ׳נים שרוצים להוריד אותו מהשלטון. הבדלנים הקיצונים האלה הם בעצם האויב הגדול ביותר שלו. הם נלחמים בו באמצעות פיגועים רצחניים שהם מוציאים לפועל ממקום מחבואם ביערות. בכבישים רבים בצ׳צ׳ניה החוק אוסר על עצירה וכניסה ליערות שבצדי הדרך.
בכניסה למלון עומדים רכבי יוקרה נוצצים, ממרצדסים בהזמנה מיוחדת ועד יגוארים ורולס רויסים, שמבהירים לך שהגעת לצד הבוהק של גרוזני. זה שונה מאוד מרוב הרכבים שראיתי על הכביש בדרכי למלון, שהיו מיושנים ומפירמות מלנכוליות כמו לאדה ויונדאי. אני מקבל חדר בקומה ה–15, ומעלית חדישה משגרת אותי לשם במהירות שיוט של טיל טורפדו קטן. בכניסה לחדר אני מגלה שהטלוויזיה דולקת על הערוץ הממלכתי שמשדר תמונות של קדירוב כשהוא מבקר באתר בנייה ובוחן את קצב ההתקדמות שם. מיד אחר כך עוברים לביקור אחר של כבוד הנשיא, הפעם בבסיס צבאי. גם שם הוא בוחן כל מיני דברים, כשסביבו פמליה של אנשי צבא שרושמים את הערותיו.
בסיום הביקור הצבאי עוברים למשהו שונה. פדגוגי יותר. במסך תמונה של בית ספר יסודי בצ׳צ׳ניה וילדים נרגשים שעומדים בשורה ומחכים למישהו שיגיע. המישהו הזה הוא - נחשו מי, ניחשתם נכון - קדירוב. הוא יוצא מרכבו, והילדים ניגשים אליו אחד אחד ולוחצים את ידו, והוא מחייך אליהם חיוך אבהי. הקונספט ברור: הלוקיישנים משתנים, אבל הדמות הראשית לעולם לא משתנה.
לפני זמן מה, בדיוק באותו ערוץ, כינס קדירוב באולפן כ–400 לוחמים ותיקים ונאם בפניהם בשידור חי במשך שלוש שעות וחצי. כשהמגיש הסביר שהגיע הזמן לשידור החדשות, קדירוב ענה לו: ״אנחנו ממש לא שמים על החדשות. בכל מקרה מראים שם רק אותי״. לאחר מכן הוא המשיך בנאומו.
כשאני מגיף את התריסים בחלון חדר המלון אני מגלה את מתחם הארמון העצום של הנשיא. חוץ מהארמון, המקום כולל מסגד פרטי שבנוי בצורה של האבן השחורה הקדושה במכה, מגרש כדורגל פרטי, אגם מלאכותי וגן חיות שכולל חיות טרף שאיתן קדירוב אוהב להצטלם. מי שמכיר את חשבון האינסטגרם שלו כבר ראה אותו לא פעם ולא פעמיים מתלטף עם נמר.
אני מביט לאחור ורואה את קדירוב מחייך אלי מהטלוויזיה. אני מסיט את מבטי קדימה ורואה את ארמונו. אני מכותר על ידי קדירוב. במצבי יש לי רק אופציה אחת: להיכנע ולפרוש לשנ״צ.
שבועת הנקמה
בשמונה בערב אני כבר נמצא בכניסה לאצטדיון הכדורגל העירוני של גרוזני. זהו מגרש חדיש ומשוכלל שכולל 30 אלף מושבים. בנייתו התבקשה לא רק כחלק מבולמוס הבנייה והשיפוץ שעובר על צ׳צ׳ניה אלא גם משום שהמתקן הקודם נושא זיכרונות לא נעימים. לפני 13 שנים התפוצצה בו פצצה שהוטמנה מתחת לאחד המושבים ביציע ה–VIP, והרגה במקום את נשיא המדינה דאז, אחמד קדירוב. ארגון המורדים הבדלנים לקח אחריות על הפיגוע. בנו הצעיר של הנשיא, רמזן, שעמד אז בראש מערך שירותי הביטחון, תפס פיקוד על השלטון ונשבע לנקום את מות אביו.
אני יודע שזה נשמע כמו התחלה של סדרת קיץ ב–HBO, אבל זה לא. זו התחלה של משהו אחר, גדול יותר, מפואר יותר, גרנדיוזי יותר, צבעוני יותר והיפראקטיבי יותר מכל דבר שהפיקו אי פעם ב–HBO. זו ההתחלה של עידן רמזן בצ׳צ׳ניה.
המונים נוהרים לאצטדיון שמעוטר בשני דיוקנאות ענק - של פוטין ושל אחמד קדירוב. המגרש המפואר הזה, בדיוק כמו שדה התעופה והמוזיאון הלאומי והשדרה הראשית ומועדון האגרוף הלאומי, נקרא על שם האב המנוח. אני מתקדם עם ההמון ותוך כדי אני חושב לעצמי שהאצטדיון המפואר הזה הוא בעצם אמירה ברורה למורדים - כל מה שתהרסו, אנחנו נבנה מחדש, והוא יהיה גדול יותר וחדיש יותר ומשוכלל יותר.
הקבוצה של העיר נקראת טרק גרוזני, והאמת שהיא לא רעה בכלל. היא מדורגת במקום החמישי בליגת־העל הרוסית ובעבר, בשנת 2004, אפילו זכתה בגביע הרוסי.
טרק נמצאת בבעלות ״קרן קדירוב״, שהיא הבעלים של כמעט כל דבר בצ'צ'ניה. אפילו המלון שלי שייך לקרן הזו. הקרן רשומה על שם אמו של רמזן אבל ברור לכולם שהיא הארנק שלו עצמו ובאמצעותה הוא מממן את חייו המפוארים ואת גחמותיו. לפני חמש שנים חגג קדירוב את יום הולדתו ה–35 במסיבת ענק, שאליה הגיעו כוכבים הוליוודיים כמו הילרי סוונק וז׳אן–קלוד ואן דאם. כשנשאל מהיכן הכסף לחגיגות, ענה קדירוב: ״אללה נתן לנו את הכסף הזה״.
המשחק מתחיל בצורה מנומנמת. הקצב אטי, כדורים שטוחים עוברים משחקן לשחקן בצורה שבלונית וצפויה, אפס יצירתיות, שום דבר לא ממש קורה. הקהל עצמו גם די אדיש לנעשה. אין עידוד, אין מחיאות כפיים, דממה. הפקיד בשדה התעופה צדק, הכדורגל הרוסי הוא אכן מכוער.
בדקה ה־20 למשחק משהו קורה. מבעד לרמקולים נשמעת קריאה נסערת של הכרוז: ״נא לקום לכבוד נשיא הרפובליקה הצ׳צ׳נית, גיבור רוסיה, רמזן אחמדוביץ׳ קדירוב״. הקהל נעמד על הרגליים, וכולם מוחאים כפיים ומסתכלים לעבר תא הכבוד שמתמלא במאבטחים וביניהם האדון, השליט, המאסטר, קיסר האינסטגרם, הנשיא קדירוב.
המחזה הופך הזוי עוד יותר כשאני מבחין שגם השחקנים עצמם, באמצע המשחק, עומדים ומוחאים כפיים לכיוון התא של קדירוב. הנשיא מוחא כפיים לקהל ונעמד על המעקה של התא. מהר מאוד המשחק חוזר להיות משמים ואפרורי. אולם אז קורה דבר מדהים. קדירוב בכבודו ובעצמו משתלט על מערכת הכריזה של האצטדיון ומתחיל לצרוח למיקרופון. הקהל שומע, נעמד ומריע. תוך פחות מדקה הכדור ברשת, 0:1 למקומיים של גרוזני. לא ייאמן.
מאותו הרגע ועד שריקת הסיום טרק גרוזני חוררה את הרשת לא פחות מחמש פעמים, כשאת אחד הגולים כובש שחקן בשם זאור סדאייב. לחלקכם השם הזה אולי מוכר. כן, זהו אותו סדאייב שלבש פעם את המדים של בית״ר ירושלים. מעבר לרעש התקשורתי שעורר בשל המחאות של אוהדי בית״ר נגד המהלך (הם התנגדו בכל תוקף ששחקן מוסלמי ילבש את מדי הקבוצה), סדאייב לא השאיר חותם במהלך התקופה שבה שיחק אצלנו. הוא כבש שער אחד בלבד במשחק שולי ולא הפגין כישורים מיוחדים. זה כנראה כי הוא צריך את הנשיא קדירוב במערכת הכריזה בשביל לשחק כמו שצריך. לו היה סדאייב משחק עם אוזניות, בהן היה שומע צעקות מוקלטות של הנשיא קדירוב, בית״ר הייתה לוקחת אליפות באותה עונה.
אחד מהחבר'ה
כשהמשחק מסתיים, השעה כבר מאוחרת והעיר ריקה וחשוכה. אסור לשכוח שמדובר במקום מוסלמי נטול חיי לילה. אין איש ברחובות, והמסעדות והחנויות ריקות. את הוואקום ממלאים הצבעים הבוהקים שמרצדים בכל מיני גוונים על גורדי השחקים בסגנון לאס וגאס, והאור העצום העולה מהמסגד הענק שנמצא בסמוך לבית המלון. זהו אחד מהמסגדים הגדולים באירופה. מספר המתפללים שהוא יכול להכיל - 10,000 - עצום, והוא בקלות נכנס גם לרשימת המסגדים היפים ביותר בעולם. התאורה שמאירה אותו בלילה מרהיבה, ומסביבו פארק רחב ושופע פרחים וספסלים. המסגד קרוי על שמו של, ניחשתם נכון, אחמד קדירוב.
אני עומד מחוץ למלון, מעשן סיגריה, כשאורות המסגד מנצנצים ברקע. לפתע אני מבחין בחבורה של בחורים צעירים שעומדים ומדברים. הם נשענים על המכוניות שלהם, מרצדסים בצבע שחור מסדרת S–CLASS היוקרתית. למי שזקוק לתרגום פיננסי - כל רכב כזה הוא מכונה של לפחות מיליון שקל. הם צוחקים ומדברים באנרגיות של מי שהלילה רק החל מבחינתם. אני חושב לעצמי שאם יש מישהו שיודע מה עושים במקום הזה בשעות החשיכה - זה הם.
אין לי מה להפסיד, אני ניגש אליהם. סביבם טבעת של מאבטחים חמושים. הם מסתכלים עלי, אחד המאבטחים שולח את ידו אל עבר האקדח בחגורה, אני מהסס מעט אבל ממשיך לצעוד אליהם בביטחון. שואל אותם אם הם יודעים אנגלית. אחד מהם מחייך אלי, אומר שהוא יודע ושואל מה אני רוצה.
״יש לי שאלה שאני חושב שאתם תוכלו לענות לי עליה״, אני אומר, ״מה עושים כאן בלילה?״. ״אתה מחפש בר לשתות בו?״, הבחור שואל אותי בחיוך.
״לא, לא בהכרח. אני מנסה להבין מה אנשים צעירים כמוכם עושים כאן בלילות״.
הבחור מסתכל עלי ופונה לחבריו ברוסית ומסביר להם מה אני שואל. הם מדסקסים ביניהם ומחייכים זה לזה. ״אתה מכיר את בית הקפה שם?״, הוא מצביע על מקום ליד בית המלון בשם "TRAVELER'S CAFE".״בטח מכיר״, אני משיב. בית הקפה הזה הוא בניחוח אמריקאי, אחד המקומות היחידים כאן שמציע תפריט באנגלית, לכן יצא לי להיות שם כבר כמה וכמה פעמים. הקפה והמיצים הטבעיים במקום, יש לציין, מעולים. ״תפגוש אותנו שם עוד 45 דקות״, אומר לי הבחור. ״מה זאת אומרת״, אני מתפלא, ״בית הקפה כבר סגור״. ״הוא לא, תהיה שם עוד 45 דקות".
45 דקות אחרי
בעודי מסתכל על החבורה נכנסת למרצדסים, שאחריה דולקים רכבי אבטחה, אני שואל את עצמי אם עשיתי את טעות חיי. משהו בתוכי אומר לי שיהיה בסדר. 45 דקות אחר כך אני שם. מתקרב לבית הקפה החשוך והשומם ומסתכל סביב. פתאום דלת המקום נפתחת והבחור שממלצר קורא לי להיכנס. הלב שלי פועם. משהו פה גורם לי לתחושה לא טובה. אני הולך אחריו והוא לוקח אותי לחדר פרטי באחורי בית הקפה. הוא פותח את הדלת ומסמן לי להיכנס. אני נכנס ורואה שם את חבורת הצעירים שפגשתי מקודם כשהם יושבים סביב שולחן גדול. הם מנופפים אלי לשלום וקוראים לי לשבת לידם בשולחן.
המלצר נכנס ויוצא ומביא עוד ועוד דברי מאכל ומשקאות. בינתיים הם מציגים לי את עצמם ואז שואלים אותי מי אני ומהיכן. אני מהסס ובסוף מחליט על הדבר היפה בעולם - האמת. ״אני ליאור מישראל״. הם דווקא מקבלים בקלות ובשלווה את העובדה שיושב איתם מישהו שמגיע מארץ המשטר הציוני. אחד מהם פונה אלי ואומר באנגלית: ״תן לי לשאול אותך, ליאור, האם אתה יודע איפה נמצא המסגד הגדול ביותר בישראל, חוץ מאל–אקצא?״.
״האמת היא שלא ממש״, אני עונה. ״באבו גוש״. ״באמת?״, אני אומר. ״כן״, הוא אומר ומצביע עליו ועל עוד שני אנשים, ״היינו שם בפתיחה. ממשלת צ׳צ׳ניה בנתה את המסגד הזה״. ״טוב, בוא נתחיל״, מתערב אחד מהם בנעשה, ״בוא נשחק״. ״מה משחקים?״, אני שואל בחשש. ״משחקים ׳מאפיה׳״, מודיעים לי, ואני כמעט מתעלף מלחץ. ״מאפיה?״ ״כן, זה משחק קלפים ידוע, אתה לא מכיר?״.
״האמת היא שלא״, עניתי וניסיתי להבין מה הולך פה. מיד מסבירים לי את החוקים. אני מבין שזה בעצם משחק שיצא לי לשחק פעם ונקרא בארץ בשם אחר: ״הרוצח״ (יש גם כאלה שקוראים לו ״העיירה״). המנחה מחלק קלפים לכל הנוכחים. בתוך החבילה מסתתרים שני קלפים ובהם ציור של איש מאפיה. על כל שאר הקלפים ציור של אזרח רגיל. מי שיוצא לו קלף של מאפיה הוא חבר המאפיה. המשימה היא להבין מי מהמשתתפים הוא אכן חבר כזה ומי אזרח רגיל. הניחושים נערכים במסגרת דיון שבו צריך לנסות לגלות מי משקר והוא שותף בארגון הפשע.
הצ'צ'ני ששולט באנגלית הוא המנחה של המשחק. עוד לפני שמתחילים, הוא יוצא להפסקת סיגריה. אני יוצא איתו, ואנחנו עומדים מחוץ למסעדה ומעשנים. ניסיתי לברר איתו מי החבורה הזו. מתברר שאותם אנשים בשולחן הם המקורבים ביותר לקדירוב. אחד מהנוכחים הוא לא פחות מאשר שר בממשלה הצ׳צ׳נית, השני מנהל חברה ממשלתית ענקית, השלישי הוא בלוגר ידוע, הרביעי קשור לחברת הנפט המקומית. האדם שאיתו אני מדבר הוא אחד מיועציו הקרובים של הנשיא וחבר אישי.
הגעתי ללב השלטון. אני מחליט להתחיל לדבר איתו על הנעשה בצ׳צ׳ניה. אני מספר לו שהרבה אנשים אמרו לי שלא כדאי לי להגיע לפה, במיוחד לנוכח הדיווחים האחרונים על המחנות והעינויים של הקהילה הלהט״בית המקומית. הבחור מתעצבן. “לא סתם אף אחד מהמתלוננים בכתבה הזו לא הזדהה״, הוא אומר לי בנחישות. ״הם בסך הכל מנסים להביך את פוטין דרך קדירוב, ועל הדרך לדאוג לעשות לנו תדמית של חיות ברחבי העולם״. הבחור לוקח עוד שאכטה מהסיגריה ואומר לי: “שתבין, זו הסערה המושלמת בשביל האופוזיציה הליברלית. הם יודעים שקדירוב מחויב לקוד הכבוד המקומי, הוא בחיים לא יוכל בכלל להודות שיש פה אנשים כאלה, הוא אפילו לא יכול להכחיש. נבלות".
כשאנחנו חוזרים המשחק מתחיל. המזל מזמן לי לקבל את אחד הקלפים של חברי המאפיה. הדיון מתחיל והמנחה מכריז שאתמול בלילה נהרג אזרח על ידי אחד מאנשי המאפיה וכולם מנסים לברר מי הוא איש המאפיה המדובר. לידי יושב בחור מגודל עם זקן צ׳צ׳ני מסורתי. הוא מסתכל עלי, מצביע לכיווני ואומר: ״זה הוא״. ברגע שהוא מזיז את ידו, אני קולט שבמכנסיו אקדח מזהב, בדיוק כמו זה שקדאפי נהג להחזיק. השתתקתי והוא רק מגביר את הווליום ומתחיל לצעוק עלי: ״אתה איש מאפיה, אתה אחראי לרצח שהיה פה אתמול״.
אני חושב לעצמי מה עושה אדם שמואשם ברצח על ידי מישהו שמסתובב עם אקדח זהב. אני מתחיל להזיע, הלחץ מכריע אותי. ״כן, זה הייתי אני, מצטער. בבקשה אל תכעס״, אני אומר והוא צוחק ונותן לי חיבוק. ״אל תיקח את זה ללב״, הוא מבקש, ״זה רק משחק, זה רק משחק״.