1. כאשר נודעו תוצאות הבחירות לנשיאות ארצות הברית, ובאופן סופי ומוחלט נקבע חד־משמעית שהנשיא הבא של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הוא "המשיח" דונלד טראמפ, ו"המכשפה" האנטישמית שונאת ישראל הילרי קלינטון תיעלם מהמפה הפוליטית, יכול היה בנימין נתניהו לשבת על הכורסה ברגליים מורמות, להצית סיגר בתנועות אטיות של מקצוען, למזוג לעצמו קוניאק צרפתי משובח ולהשיק כוסית עם הקיסרית, שחייכה את חיוכה הצנוע כשלגמה מהשמפניה הוורודה.
טראמפ ניצח, "השווארצע חייע" המוסלמי עוכר ישראל, ברק חוסיין אובמה, הולך לכל הרוחות, שלדון אדלסון - הבוס של ביבי והמממן של טראמפ - חייך חיוך ניצחון לעבר אשתו ד"ר מירי, שאמרה לו בקולה הענוג "ווי דיד איט", עשינו את זה.
כל מנהיגי הימין הפוליטי הישראלי, המצוי וההזוי, פצחו בקריאות צהלה. קבלנים הוציאו מהמגירה את תוכניות הבנייה בשטחים הכבושים ובמזרח ירושלים, שנטוו סביבן קורי עכביש. יזמים ומאכערים החלו במסע טלפונים לקראת הימים הגדולים של מסת בנייה אדירה. להקת בית המקדש צהלה ושמחה, הפרות האדומות געו, הכוהנים העתידיים בדקו את הגלימות, ראש מדור המזבח הקדוש יצא לחצר ביתו בהתנחלות פתחת רחב והחל להתאמן על המנגל לקראת הימים הגדולים.
נפתלי בנט נשא עיניו למרומים והודה לבורא עולם על שהטה את לב האמריקאים כדי שיבחרו במושיע טראמפ. בצלאל סמוטריץ' רקד סלואו עם עצמו. ציפי חוטובלי פצחה בקולה הענוג ב"הודו לה' כי טוב". החבר'ה של להב"ה יצאו למסע "כאפות" על פרצופי אריתריאים, הנשמות הטהורות מהגבעות הורידו מאה עצי זית צעירים של פלאחים פלסטינים, למען יראו וייראו.
אנשי הנדל"ן והמתווכים החלו בהכנות לקראת בניית השגרירות האמריקאית בירושלים, ובעקבות העברת השגרירות לעיר הקודש גם אספו את רשימת דירות היוקרה שישמשו את מאות עובדי השגרירות ואנשי הביטחון. ירושלים, בירת הנצח, סלע קיומנו, לבשה חג ביום הניצחון, יותר מוושינגטון בירת אמריקה.
כמה חארות שמאלנים, מוכיחים בשער, הזהירו שטראמפ בן אדם לא יציב ויכול להיות שכל מה שהבטיח לא יקוים. לעגו להם וביטלו את נבואותיהם בזלזול ובמחי יד. כמה רואי שחורות מקצועיים ניסו בקול ענות חלושה לומר שאנחנו עוד נתגעגע לנשיא השחור אובמה. ברברני הימין בתקשורת כתשו אותם עד דק.
בישיבות הממשלה והכנסת, בחדרי חדרים של הלוביסטים ואנשי התקשורת מטעם, ישבו בכוננות והמתינו לציוצים של טראמפ. משם הייתה אמורה לצאת הבשורה שלפיה שגרירות ארצות הברית בישראל תועבר מרחוב הירקון במדינת תל אביב לבירת העם היהודי. הנשיא בעל הכרבולת, שמצייץ את עצמו לדעת, צייץ וצייץ, אבל אף ציוץ לגבי ההעברה המצופה לא הגיע.
הימים חלפו, ולפתע התברר שבניגוד לראשי מוסד, רמטכ"לים וראשי שב"כ שהופכים לשמאלנים אחרי שעזבו את תפקידיהם, דונלד טראמפ הפך לשמאלני דווקא לאחר שנכנס לתפקידו. אנשי הימין החלו להיכנס לחרדה ונזקקו לכדורים מרגיעים. ראשי ארגוני הימין המשיחי והפסיכי התחילו לקבל עוויתות שהגיעו לממדים מדאיגים כאשר האיש השנוא עליהם, ראש הרשות הפלסטינית, הד"ר להכחשת השואה, השותף של הנאצי חאג' אמין אל־חוסייני, האבא של הטרור הפלסטיני, אבו מאזן - הגיע לארצות הברית.
טראמפ התהפך. הוא קיבל את האורח כמו רומנטיקן שאהובתו שבה אליו ממרחקים, סעד איתו ארוחת מלכים, חיבק אותו, אימץ אותו, לחץ ידיו בחום, הבטיח לו להתראות בקרוב בבית לחם הבנויה (או אולי ברמאללה המחולקת), וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.
בחלונות הגבוהים החלו דיבורים על כך שטראמפ התחרפן בכל מה שקשור לישראל. מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון, אמר בראיון טלוויזיוני לרשת
אן־בי־סי על העברת השגרירות: "נראה איך זה ישפיע על תהליך השלום". בישראל הוכו בהלם.
היו מי שתהו אם תהליך השלום יותר חשוב מהעברת השגרירות לירושלים. ביום ראשון, כאשר צוותי ההכנה הישראלי והאמריקאי ביקרו במשותף בכותל, ביקשו הישראלים מהאמריקאים שנתניהו יצטרף לטראמפ בנישוק האבנים הקדושות והטמנת הפתק בין החרכים. האמריקאים אמרו נייט. "זה ביקור פרטי". בהמשך חטפו אנשי לשכת ראש הממשלה פטיש עשרה קילו בראש: אנשי הצוות האמריקאי ביקשו מהם "תלכו מכאן, אנחנו רוצים להיות כאן לבד. אנחנו לא יכולים להיות כאן עם גורמים ישראלים רשמיים. זה לא שטח שלכם. זה בשטח הגדה המערבית". תוך זמן קצר הגיע הדיווח ללשכת ראש הממשלה. בנט יצא במתקפת ציוצים. אריה דרעי, בקול בכייני, צווח ברדיו שיש לנו קושאן על ירושלים ("התנ"ך"). יריב לוין, שר התיירות, נשמע בדיכאון ולא רק משום שטרם קם מהשבעה על ירידת הפועל ת"א ליגה. "הפטריוטים" נראו ונשמעו כמו מי שלקחו פטריות הזיה. איך המשיח התהפך עליהם?
במחשכים החלו "החבר'ה הטובים" להכין את ההפגנות נגד טראמפ. כל אנשי כוחות הביטחון שגויסו לקראת הביקור קיבלו הנחיות שלפיהן רמת הסיכון גבוהה, מחשש שפלוני אלמוני יקבל את "סינדרום ג'ננת ירושלים" וינסה לפגוע באנטישמי החדש, שאנשיו אומרים שהכותל הוא שטח כבוש. בין יום שני הקרוב, בשעה 11:40 - רגע נחיתת המטוס הנשיאותי בשדה התעופה בן־גוריון, ועד לרגע המראתו, ביום שלישי בשעה 16:40, אלפי אנשי כוחות הביטחון האמריקאים, הישראלים, וכן, גם אנשי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, יהיו במתח מורט עצבים. באוויר יש ריח של הפתעות לא נעימות, ולא נותר אלא להתפלל לג'יזס, להשם אלוקינו ולמוחמד, שהסמטוחה הזו תעבור בשלום. טפו, טפו, טפו.
2. בחודשים הקרובים יחזור בית המשפט המחוזי בירושלים לדון בעניינו של הרב הראשי הספרדי לשעבר, הראשון לציון אליהו בקשי דורון, שחומדי לצון הדביקו לו את הכינוי הרב "בקשיש". כבוד השופט צבי סגל יגזור את דינו של הרב בפרשה שבה הורשעו מעורבים אחרים ונשלחו למאסר.
על פי כתב האישום, שומו שמיים ותרעד ארץ, הרב בקשי דורון היה שותף לעבירות זיוף ומרמה שעלו לאזרחי ישראל משלמי המסים מאות מיליוני שקלים. ב"פרשת הרבנים" הונפקו למעלה מאלף תעודות הסמכה כוזבות על ידי הרבנות, בעת שהרב שימש רב ראשי, מה שהעלה את שכרם ואת הפנסיה של מקבלי תעודות "השכלה רבנית גבוהה", במצטבר, בטונות של כסף.
בכלא מעשיהו נכנסו למתח. אם יגזור השופט את דינו של הרב בקשי למאסר, הוא יצטרף לרב הראשי האשכנזי לשעבר, יונה מצגר, נוכל רמאי שנשלח לאכול כמה שנים פסוליה בגין תאוות הממון שלו. שני רבנים ראשיים במיל' בכלא אחד זה שיא שיהיה קשה לשבור אותו. כדאי לציין שרבנים ראשיים שייכים לסופר־אליטה הישראלית המוגדרת "סמלי שלטון".
בראש האישים שמהווים סמלי שלטון נמצא הנשיא. מספר אחת, הנשיא קצב, ישב בכלא על אונס. סמל השלטון מספר שתיים הוא ראש הממשלה. ראש הממשלה אהוד אולמרט יושב בכלא בשל עבירות שחיתות. סמלי שלטון נוספים הם הרבנים הראשיים, נשיא בית המשפט העליון, יו"ר הכנסת, הרמטכ"ל. למזלנו, עדיין לא הורשע אף רמטכ"ל ואף נשיא בית משפט עליון, וזה ממש מעודד.
אין טעם להזכיר את השרים, הניצבים, הפרקליטים, הרבנים, ראשי ערים ועוד מכובדים שנחקרים, מואשמים, מורשעים ומבלים מאחורי סורג ובריח. רצה הגורל המר ודווקא בימים אלה, שבהם אנשים שואלים בדאגה לאן הגענו, מתפרסמת פרשה שבה מעורבים שני אנשי שירות הביטחון הכללי, גבר ואישה, שמעלו וגנבו כספים מהשב"כ. עורך הדין של אחד מהם, אחרי שסיפר כי מרשו הודה באשמה, לא שכח להוסיף שהגנב הוא "אדם מאוד ערכי". עד כמה מטומטמים יכולים עורכי דין להיות. ערכי עאלק... גנב חרא, לא ערכי.
3. הכתבה המגעילה על חבורת הצעירים שנסעה יענו למסיבת רווקים בבוקרשט, בירת רומניה, לא יורדת מהכותרות. זה התחיל בביקורות קטלניות על ערוץ 2 שפרסם כתבה מגעילה כזו, שבה לא נשאלו שאלות ענייניות וחבורת הבליינים לא הפסיקה לזרגג במוח בסגנון: "אחי, החיים סבבה... אחי, איזה לימוזינה... אחי, איזה כוסיות... אחי, אחלה קזינו... אחי, אחלה וודקה...".
כמה ימים אחרי כן חלק מגיבורי הכתבה טענו שמי שהזמין את הלימוזינה וארגן את מסיבת הרווקים היה כתב ערוץ 2. עורך החדשות בערוץ שקשק וגמגם ואמר שאכן הכתבה לא הייתה ברמה הנדרשת. צורת ההתנהגות של גיבורי הכתבה גרמה לאיזה חרא אשכנזי שמאלני לכתוב בפייסבוק ש"מזל שהכנרת לא בבוקרשט, אחרת הבליינים המסטולים של מסיבת הרווקים היו חוזרים בארונות". הקטע של "אחי" הזכיר לי שיר שכמעט אינו מושמע ברדיו ושמו "מה קורה, אחי". את השיר והלחן כתב יהודה פוליקר, ומבצעת אותו ירדנה ארזי:
הוא משוגע על המדינה אבל חולם להגר
רק שבוע בחו"ל ומיד הוא חוזר
מורעל על הצבא ושונא מילואים
ושר את ההמנון בלי לדעת את המילים
עם ארבע על ארבע הוא גולש בחופים
מתמקח על כל שקל, מהמר באלפים
בין עמבה לטחינה בלונדינית מטריפה
הוא בולס את החיים עם פתק החלפה
אז מה קורה, אחי, תראה מה מצב
מהחיים בזבל כל יום נולד כוכב
בין ארץ נהדרת וממשלת מעבר
חולמים על הישרדות כמו לא יהיה מחר
מתפלץ מהשחיתות ומתחמן את כולם
מעריץ את הקשיחות, מפחד לתרום דם
חוגג את החיים עם שירי דיכאון
הוא נכנס אחרון ומגיע ראשון
אז מה קורה, אחי...
נ.ב. בינתיים הכתב שהביא את הכתבה ל"אולפן שישי" הושעה, ועורך המהדורה יצא ל"חופשה".