לא תם הקרב: עד שלא נחזור להר הבית, ירושלים לא תשוחרר באמת

ההפגזות על העיר חדלו לאחר יממה, אבל צרורות רחוקים של נשק אוטומטי עוד נשמעו. ואז, ביום רביעי לפני הצהריים - שקט. וברדיו אמרו: הר הבית. ואמרו: הכותל. לא הגיעו עוד פצועים. הלכתי אל בית הורי, ומכל הבתים זרמו אל הרחובות השוממים המוני אנשים שהיו מסוגרים בבתיהם בימי המלחמה. ליד גימנסיה רחביה ראינו ג'יפים ומשוריינים של סיירת החטיבה הירושלמית מתארגנים לתזוזה אל בית לחם. וראינו "בית כנסת" נייד, ארון קודש וספרי תורה מועמסים על טנדר מגויס הנוסע אל הכותל המערבי. וכולם הצטלמו עם חייל שהגיע עם דגל ירדני מהצד השני. הלכתי עם אבא שלי אל הסנדק שלי, רב האסירים ר' אריה לוין, לבשר לו שהעיר העתיקה שוחררה. ואבא שלי שאל: "רבי, שומעים פעמי משיח?" והוא ענה "הוא כבר כאן".

וזה היה היום הגדול בחיי. אבל אחר כך התברר שיש הרבה יהודים שהיום ההוא היה גדול עליהם. קראתי את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ומצאתי את דבריו של אחד השרים, האומר כי לפני שמחליטים לכבוש את העיר העתיקה, צריך להחליט למי מחזירים אותה ומתי, וגם שר אחד, דתי־לאומי מאוד, שאמר “לירדן לא נחזיר, אבל לעולם - כן”. כי לא היה אכפת לו שהעיר העתיקה של ירושלים, הר הבית והכותל המערבי לא יהיו בריבונות ישראל, אלא בריבונות בינלאומית. ושוב הבנתי כי יש יהודים שהגלות לא נעקרה מלבם. “מה אני צריך את כל הוותיקן הזה”, אמר משה דיין, כשנימק למה הוא לא ממש רוצה לפרוץ לעיר העתיקה. ומנימוק זה ממש הורה להסיר את דגל ישראל מהר הבית. ולא הבין כי ברגע ההוא ידעו הערבים ששום דבר לא נגמר. שיש סיכוי לסובב את הגלגל אחורנית. 

רק לאחרונה קראתי בספרו של עמוס עוז “שלום לקנאים”: “אנחנו החילונים מאמינים כי העבר שלנו מסור בידינו. אנחנו לא מסורים בידיו”. כלומר: אנחנו יכולים להחליט על מה לוותר. וכשהוא חוזר ומשנן את המנטרה הנבובה שאם יהודים יתפללו בהר הבית, תהיה לנו מלחמת עולם נגד כל האסלאם (כך גם אמרו כשנפתחו מחדש שערי הר הבית לביקורי יהודים. בבל”ת), עוז דורש שלא נעשה זאת על חשבונו, על חשבון ילדיו ונכדיו. אבל באיזו זכות הוא מוכן לוותר, על חשבון ילדי העם היהודי כולו, על חשבון נכדיו עד דור אחרון, על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי? על המולדת התנ”כית שלנו? מי שאינו רוצה להילחם - שלא יילחם. אבל עוז ודומיו, שחיים בארץ ישראל רק הודות לכך שהיא הירושה ההיסטורית של העם היהודי, ולא בזכות בלפור וסן רמו וכ”ט בנובמבר, באיזו זכות הם מוותרים על הירושה? עוז כותב: “כשאני יורש את בית הורי וסבי וסבתותי, זכותי 

להחליט איזה מן הרהיטים ירד למרתף או יעלה לעליית הגג ואיזה יישאר בסלון”. כשמדובר בבית הסבתא - הוא ודאי צודק. אבל כשמדובר בישראל־סבא, הר הבית אינו רכושו הפרטי של עוז. הוא של העם היהודי לדורותיו. של כל הדורות שהיו ויהיו. באיזו זכות הם מחליטים לא “להעלות לעליית הגג” את הר הבית, אלא לוותר עליו? 

השקט שהשתרר בירושלים כשהודיע מוטה גור “הר הבית בידינו” הוא רק עוד הפסקת אש. עד שתיעקר הגלות מהלבבות - ועד שנוריש אויבינו מפנינו גם בהר הבית - לא תם הקרב. אבל לעתים אנו מקבלים כמובנת מאליה את המציאות הזאת של ירושלים המאוחדת בריבונותנו כבר יובל שנים, עד שאנו שוכחים כמה אדירה התקופה ההיסטורית הזאת בחיי העם היהודי. לפני כמעט 2,000 שנה, בימי המרד הגדול, טבעו המורדים מטבעות חירות: שנה א’ לגאולת ציון, שנה ב’, שנה ג’ - ולא יספו. 2,000 שנה אנו ניזונים מהמיתוס הזה של שלוש שנות חירות ירושלים. ואנו זכינו כבר ל־50. אנו חיים באחת מתקופות השיא של העם היהודי, ועוד נזכה, בזכות ירושלים שלנו, להרבה יותר.