בשבועות האחרונים מתרחשים לנגד עינינו כמה מהלכים חריגים העשויים להשפיע באופן דרמטי על ההתרחשויות בזירה המדינית במזרח התיכון. הנשיא דונלד טראמפ מתחיל להתרגל לכיסאו ופותח ביוזמת שלום ישראלית־פלסטינית משלו. העובדה שבחר לבקר בישראל עם תחילת כהונתו ולהיפגש עם ראש הממשלה נתניהו ועם המנהיג הפלסטיני מחמוד עבאס כבר בתחילת דרכו מעידה על החשיבות שהוא מייחס לניסיון להשיג הסכם בין ישראל לרשות הפלסטינית.
מן העבר השני, גם הנשיא הפלסטיני אבו מאזן עושה קולות של שינוי מסוים. הוא לא מפסיק, חלילה, את ההסתה נגד ישראל, אבל הוא כבר קורא להחרמת הממשל של חמאס ברצועה ולהפסקת העברת כספי המסים אליו, והוא מצהיר בוושינגטון על מחויבותו להגיע להסכם שלום עם ישראל. מהצד הישראלי לא רואים או שומעים אומנם ניצני שינוי בעמדתו של ראש הממשלה נתניהו, אולם אפשר להבין מסביבתו הקרובה כי הוא חש שהוא מתקרב למיצוי תקופת תפקידו כראש ממשלת ישראל, ללא שום הישג מדיני או מורשת כלשהי לעמו.
כאשר נתניהו מבין זאת, ונוסף לכך מביא בחשבון את הלחץ שעומד הנשיא טראמפ להטיל עליו בנושא, הוא מבין שייאלץ לעשות צעדים מדיניים כלשהם, אף שידיו קשורות ומוגבלות בגין הקואליציה הרעועה שהוא מתחזק בעזרת הבית היהודי מחוץ ובגלל נציגי הימין הקיצוניים יותר מבית.
אבל הבעיה העיקרית והמכשול העיקרי להסדר עם הפלסטינים נמצאים דווקא ובאופן לא מפתיע, בצד הפלסטיני. עבאס ירש מקודמו, יאסר ערפאת, רשות שלטונית שאינה מתפקדת לחלוטין. לא בהיבט המדיני, לא בהיבט החברתי או המנהיגותי, ולא בהיבט הניהולי והאדמיניסטרטיבי. הרשות הפלסטינית היום, בדיוק כמו לפני עשר ו־20 שנה, נסמכת לחלוטין על תרומותיהן של מדינות העולם מחד, ועל מערכות גביית המסים, החשמל ותשתיות התחבורה של מדינת ישראל מאידך.
מעבר לכך, הרשות הפלסטינית לא השכילה לפתח בכל השנים הללו את התעשייה שלה והמשיכה להישען לחלוטין על התעשייה הישראלית, באופן שבו כמעט כל בתי האב הפלסטיניים תלויים בפרנסה המגיעה ממעסיקים ישראלים. מי שייכנס היום למחנות הפליטים ביהודה ובשומרון, יגלה שהם נראים בדיוק כפי שהיו ב־1991, כאשר פינתה ישראל את יהודה ושומרון. בכל השנים הללו לא עשתה הרשות הפלסטינית דבר לשיפור מעמדם ותנאי חייהם של אותם פליטים.
מאבק הירושה
אבו מאזן, יורשו של ערפאת, נחשב למנהיג חלש מאוד, נטול כריזמה ויכולות מנהיגותיות ולמעשה בכל שנות מנהיגותו, לא ביצע מהלך מנהיגותי חשוב אחד למען ארצו ועמו או לצורך ביסוס מנהיגותו. על רקע חולשתו וחוסר יכולתו המנהיגותית והמדינית, החל חמאס לזנב בו בשנים האחרונות גם באזור יהודה ושומרון, מתוך כוונה להניע הפיכה עממית שתגרום למנהיגות פת"ח להיעלם, בדומה למה שהתרחש ברצועת עזה.
גם מנהיגי פת"ח עצמם הבינו כבר מזמן שאבו מאזן ככל הנראה כבר לא יעשה שום צעד משמעותי עד סיום תפקידו. מאבק הירושה על המנהיגות הפלסטינית החל כבר לפני שנתיים או שלוש, בלי שאבו מאזן הודיע בכלל על סיום תפקידו. האמת היא שהוא איים כמה פעמים להתפטר ולרדת מהזירה הפוליטית, אולם איומים אלו נשארו בעיקר בכותרות העיתונים.
בתוך פת"ח החלו לקום לאבו מאזן מתנגדים ויריבים רבים. הבולטים שבהם - מוחמד דחלאן ומרואן ברגותי, המעוניינים להחליפו בהקדם ולרשת את מנהיגותו.
אולם בזירה הפלסטינית פועלות דמויות נוספות המשחרות לטרף ובונות את מעמדן בצלו של אבו מאזן ומתוך לויאליות כלפיו. בין אלה אפשר למצוא את ג'יבריל רג'וב, מי שהיה בעבר ראש המודיעין המסכל בגדה וכיום עומד בראש הוועד האולימפי הפלסטיני, ואת מאג'ד פרג', המשמש כיום כראש המודיעין הפלסטיני ונאמנו ואיש סודו של אבו מאזן.
הדמוקרטיה לא ממש חוגגת ברשות, והאפשרויות המסתמנות לעתיד הקרוב בהנהגתה הן די ברורות. אבו מאזן יפתיע מאוד את הפלסטינים והעולם, ואפילו את עצמו, אם יצליח לעשות צעד מדיני משמעותי, שיקדם הקמת מדינה פלסטינית, אבל הסיכוי הסביר הוא שלא יהיה חדש תחת השמש של עבאס, והוא ייעלם בין דפי ההיסטוריה בלי להשאיר חותם משמעותי. מטבע הדברים ינסה עבאס לבנות לו יורש טבעי, שיחליף אותו.
כיום, נראים סיכוייו של פרג' גבוהים יותר והוא גם זוכה לדלת פתוחה במסדרונות הממשל בוושינגטון. אבל מוחמד דחלאן ומרואן ברגותי אינם מתכוונים לשבת בחיבוק ידיים ולראות את השלטון נלקח מהם. כבר היום מזרים דחלאן לתוך הגדה ולרצועה מיליוני דולרים לבניית תשתיות בקרב תומכיו במחנות הפליטים ובחלק מהערים והכפרים.
דחלאן צובר כוח לא מבוטל. מאידך, אסיר העולם ברגותי צובר תמיכה ציבורית רבה בקרב הפלסטינים. דחלאן כמובן מצהיר כי אינו מעוניין בנשיאות וכי הוא מייעד אותה לברגותי, אולם מי שמכיר את דחלאן יודע בוודאות כי הוא מכוון הכי גבוה שאפשר וכי תמיכתו בברגותי נועדה רק להשגת תמיכה נוספת בו, מתוך הבנה ותקווה כי ברגותי לא ישתחרר לעולם מהכלא הישראלי.
סבירות גבוהה שבהיעדר שינוי ממשי בהנהגת הרשות לא יהיה עם מי לדבר או לקדם הסדר כלשהו, גם אם ישראל תיזום מהלך כזה. צריך לקוות כי מנהיגה הבא של הרשות יגלה אומץ ומנהיגות ויצליח להוביל שינוי בגישת הפלסטינים להסדר מדיני ריאלי שגם ישראל תוכל ותסכים לחיות עמו. הסדר נטול פנטזיות ושאיפות לאומיות בלתי סבירות.