אדם שמגיע בעוד פחות משנה לגיל שמונים נחשב ברוב המקצועות כאדם שחייב לפרוש. לא בעיתונות, ובצדק. לכן כואב לי על דן מרגלית, במיוחד כשברור שהוא לא רוצה להפסיק להתבטא מעל הבמה שעיתונו “ישראל היום” נתן לו, הבמה שהייתה שלו מן הרגע שבו העיתון החדש יצא לאור.
כמי שחי הרבה שנים במסדרונות התקשורת פגשתי לא פעם ולא פעמיים את מרגלית. תקופה מסויימת הוא היה העורך הראשי שלי ב”מעריב”. ישבתי מול שולחן העורך שלו לא פעם. ב־2007 עזב את “מעריב” כדי לתת תעודת איכות ותו תקן לאותו עיתון חדש שנולד, “ישראל היום”. דיברו אז על שכר ענק, אבל באותה תקופה היה כל כך חשוב לעיתון החדש, המושמץ עוד לפני לידתו, להופיע כעיתון הגון וישר בעיני הבריות, שהם חיפשו את מי שיכול היה להעניק להם את האישור הזה, ולא חשוב מה המחיר. מרגלית היה אותו אדם, והוא אכן נחשב בעיני כולם, גם אחרי המעבר, כמי שהיושרה העיתונאית שלו היא ללא רבב.
בימי בעיתונות הכרתי כמה פעמים את הכאב של המפוטר הוותיק מאוד. זאב, הקריקטוריסט, פוטר מ”הארץ” בגיל 78. הוא נפטר שנתיים אחרי כן. למה? אי אפשר היה להסביר את הפיטורים האלה בנימוקים הגיוניים. הכרתי גם אחרים. מרגלית טוען שפיטרו אותו כדי לסתום לו את הפה. כדבריו, שיש סיכוי שיצוטטו עד שיהפכו למטבע לשון: “פרנסתי נפלה על הגנת חופש הביטוי”. אני לא בטוח שאובדן פרנסה הוא הסיבה העיקרית להרגשת העוול. כסף לא חסר ועיתונות היא לא רק פרנסה. הרגשת העוול היא בגירוש מן הבמה. אני מכיר זאת. הכרתי עיתונאים מוכשרים, ישרים, פופולריים, חרוצים ופעילים, שסילקו אותם החוצה מן הבמה שלהם. הנימוק מעולם לא יהיה: הדעות שלך מפריעות לנו. הנימוק תמיד יהיה: צמצומים.
ימים יגלו אולי פרטים נוספים. בדרך כלל עיתונים לא נוטים להתערב בענייני ניהול של עיתונים אחרים. במקרה של “ישראל היום”, שרבים לא רואים בו עיתון, בצדק או שלא, ייתכן ותנופץ אותה מעטפת הגנה על המתרחש בתוך המערכות.
אבדה לעולם העיתונות
אני לא יכול לסיים את דברי הצער על עיתונאי אחד בלי להזכיר, להבדיל באלף אלפי הבדלות של איחולים לחיים ארוכים לדן מרגלית, אבדה אחרת של עולם העיתונות שנודע עליה אתמול. שעיה סגל הלך לעולמו, בגיל צעיר יחסית, 66. שעיה, הג’ינג’י בכל מובן, צמח כעיתונאי, גם הוא ב”מעריב”, וחצה את הקווים לייעוץ פוליטי לאריק שרון ולאחר מכן לנתניהו וגם לשרה. סמדר שיר הומלצה על ידו פעם כמי שתלווה את שרה בנסיעה של נתניהו לארה”ב. שיר כתבה עליה ב”ידיעות אחרונות” כתבה די הוגנת בעקבות כך, ששרה ראתה דווקא כקנטרנית. מאז שרה מידרה את סגל לחלוטין.
אני זוכר אותו כצלם עיתונות ללא חת, והוא גם כתב היטב. הייתי עורך שלו במוסף “קריאת ביניים” שצורף ל”מעריב” בימי שני. הוא הביא סיפורים מצוינים ודשנים. יום אחד, כשהיה בקהיר בעת שסאדאת נרצח, הצליח להביא ראיון ראשון עם מובארק מיד לאחר הרצח, ראיון עולמי בלעדי שבו מובארק אמר שהשלום עם ישראל לא ייפגע. סקופ לעמוד הראשון, כמובן. אהבתי אותו מאוד.