אני מבסוט חאלס מאליעזר פישמן. את הסיבוב שהוא העביר על המערכת הבנקאית בארץ, צריך ללמד בבתי הספר התיכונים, במקום כל שיעורי התורה המיותרים לחילונים. אני מצטער בשבילו שהוא לווה מהבנקים רק 4 או 5 מיליארד שקל (כי מי באמת יודע???) ולא 10 או 20 מיליארד. כי אם נותנים לך קח; רודפים אחריך, אז ברח.
והבנקים השונים, על אף אצטלת הקדושה שהפינגווינים שלהם עוטים על עצמם ביחד עם הגלימה, עשו כל שניתן כדי למנוע מהציבור לדעת מה באמת קרה שם בחדרי חדרים, כאשר נתנו את הכסף שלנו לטייקונים. אבל גם אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית, לא נדע את האמת. הפינגווינים ידרשו שהדיונים כולם, או רובם המכריע, יהיו חסויים בפני הציבור. פתאום הם ידאגו לצנעת הפרט של הלווים הגדולים - אבל האמת היא שהם ידאגו רק לצנעת הפרט של חברי ועדות האשראי של הבנקים - אלו שלא דרשו ערבויות מהטייקונים. איך אמרה המפקחת על הבנקים, חדוה בר: "שלא תעזו להטיל בנו רפש. אנחנו עשינו את עבודתנו נאמנה. גם ביקרנו, גם התרענו". והיא אמרה את הדברים מוושינגטון, בעת ששהתה באיזה כנס מפונפן של הבנקאות העולמית.
הנתון המעניין ביותר הוא איך בדיוק יחזירו הבנקים את הכסף האבוד: בכמה אחוזים יתייקו את העמלות של הפלבאים, דמי ניהול החשבון, העמלה על משיכה בכספומט, קצת עמלות על האשראי, הרבה הפסדים על פיקדונות, קרנות פנסיה וקופות גמל. אבל הרי אף אחד בשלטון לא רוצה שנדע את האמת, אז הסיכוי לחקירה אמיתית קלוש עד לא קיים.
אני מאוד מקווה שפישמן החביא כמה מאות מיליוני שקלים לעצמו, רק כדי לצחוק בסוף ההליך; אני מתפלל שבית המשפט יקבע שהוא פושט רגל, ואז לא יחזיר 8% מהחוב - אלא 0.8% מהחוב. כי במערכת שמתבססת על סודיות בנקאית לכאורה, הוא ומיליארדרים בעיני עצמם, צריכים להיות הגיבורים שלנו. הרי לא מצפים שפישמן יחיה עכשיו משכר מינימום, וידווח על כל פעולה כספית שיבצע בשגרת יומו, כי בגיל 74 הוא כבר התרגל לחיות ממאות אלפי שקלים בחודש. הוא התרגל לתת מתנות למקורביו (רק כ־6 מיליון שקל בשנים האחרונות) אז עכשיו שיפסיק? להפך, שימשיך.
מפתיע ששום דייר משמעותי באגם הדרעק עוד לא תפס טרמפ על הסיפור, בטח לא מישהו מקולקציית האפסים השלטת. נכון שאיתן כבל אמר שצריך, והוא ידרוש, וכל הג'אז השטותי הזה של בלה־בלה חסר משמעות, אבל אף אחד לא סופר אותו, ונותנים לו לקשקש הפקר־הפקר, פטרושקה. אני כבר לא יכול להמתין להתרסקות הבאה של איזה טייקון, כדי לשמוע את התירוצים המביכים של הבנקים.
אני לא חבר במועדון הזה. הבנק שלי זה כיפוש, והיא לא נותנת אשראי ולא הלוואות, בקושי רב היא נותנת דמי כיס. היא אפילו בודקת אחת ליומיים במכולת אם לקחתי או לא לקחתי סיגריות. היא לא אומרת לי שהיא הקימה ועדת מעקב, אבל יש לי את ביקו וקובי שהם מקורות אמינים והם אומרים לי. ואני מתפוצץ מצחוק מהסוכנת החשאית שאני גר אצלה, שמשוכנעת שהשמן הזה ששוכב אצלה על הספה בכל ערב לא יודע מכלום. חמש שנים אנחנו ביחד בסיבוב הזה, והיא עוד לא הפנימה שגם כאשר אני ישן, האנטנות עובדות, הרבה יותר טוב מהסחורה של 8200. כי הם יכולים לפשל, אני לא. כי אני חייב לשרוד.
ב"ישראל היום" החליטו להיפטר מדן מרגלית. וכמובן שכל הברנז'ה ביכתה את פיטוריו. היו כאלה שהגדירו אותו כ"אביר העיתונות החופשית". הוא עצמו הגדיר את עצמו כ"עלה תאנה". מה זה הבולשיט הזה? איזה אביר ואיזה עלה? דן שכבר עבר כמה עיתונים בקריירה ענפה של 53 שנים, ידע לדאוג בעיקר לדן. כאשר עבר ל"ישראל היום", ידע בדיוק אצל מי הוא הולך לעבוד ומה מטרת הביובון הזה. את המעבר הוא ריפד בשכר הולם, והוא באמת זן נדיר בעיתונות שידע להתפרנס יפה מעיסוקו. הוא היה חבר קרוב של מנהיגים, כמו משה דיין (היה דוברו), אהוד אולמרט ואהוד ברק, ופינק אותם בהתאם. אז להגדיר את עצמו כ"עלה תאנה" זו הגדרה שמשולה לזריית חול בעיניים של קוראיו ומאזיניו.
אין דבר כזה עיתונות חופשית, לא היה כדבר הזה כאן. או שזו הייתה עיתונות מפלגתית, או עיתון בבעלות מו"ל, שכל עובדיו עובדים לפי האג'נדה שלו, בארץ ובטח בעולם. רק בברנז'ה מטונפת כמו שיש כאן ממציאים חבריה כינויי חיבה והאדרה לבכירים. אני מניח שבעשר שנות עבודתו ב"ישראל היום", עלה מרגלית לשלדון סכום של 10־8 מיליון שקל. לא צריך לרחם עליו, הוא כבר לא ילד. צריך ואף חובה לרחם על העיתונות ברובה, שהפכה ללוביזם צרוף למנהיגים ומקורבים. מי שלא רוצה לקרוא פמפלטים מוכתבים מהבוס, שיקרא "מעריב". תכתוב מה שאתה רוצה, הוא אומר ביום ראשון, אני כאן, אל תדאג. ומאז אתה לא שומע ממנו.
# # #
ישבתי בפגישת עבודה עם מפיק גאה, נקרא לו איתי, במסעדה שהיא מעוז של הקהילה. רוב הנוכחים ישובים לשולחנות עם מחשבים אישיים, כותבים את הספר/התסריט/המחזה הבא שישנה את הארץ, בחלום שאבי ניר ימכור אותם באמריקע. שנים רבות אני רואה אותם, ואם רק 10% מהסחורה הייתה מצליחה, היינו אומת תרבות ולא אומת סטארט־אפ בהגדרה. המפיק בחן את הסביבה, שכללה הרבה צעירים. ואני שידוע בטאקט שלי, שאלתי בתמימות: מה אתה מחפש עכשיו, נשנוש לצהריים?
"לא, לא. יש 'פרייד' (גאווה) השבוע. אתה לא מבין כלום".
טוב, בסדר, אני רעב, בנאדם, בוא נזמין.
"בוא נאכל סלטים", הוא השיב. "בשבוע של הפרייד לא אוכלים כבד".
סבבה, אתה תאכל סלט, אני רוצה ספגטי עם קציצות.
"יואו, יאחתי, מה אמרתי לך? יש פרייד השבוע, מה פתאום בשר? תכף תבקש שניצל מטוגן, זה לא טוב לעור הפנים".
התפוצצתי מצחוק. תקשיב, אח שלי בלב, אני לא בקהילה. אני כבר זקן, רד ממני ותן לי לאכול מה שבא לי. גם כך אני נלחם בעישון, אל תשגע אותי עכשיו.
"אתה עוד לא יודע", סח לי איתי, "אבל בתוכך אתה פוטנציאל לצאת מהארון בקרוב. בוא איתי לשבוע בברלין, ואתה חוזר לכיפוש ואומר לה שמצאת את עצמך. הרי אני פעם הייתי אתה, עם ילדים ואישה. חיים רק פעם אחת, קוף".
אין בעיה, כבר אני בועט בצירים של הארונית. גם ככה כבר כל החברים שלי טוענים שכיפוש ריככה אותי ועשתה ממני סיסי. מה יש לי להפסיד? תגיד, איתי, אם אני מצטרף לקהילה, אתה יכול לסדר לי ג'וב שם? אתה יודע, חצי משרה כזה, כי יש לי כבר כמה. "אתה רואה כמה אתה רקוב? אני מדבר איתך נקי, ואתה מסתלבט. נגיד אני מארגן לך משהו, מה אתה עושה?"
ברגע הראשון אני מבטל לכם את מצעד הגאווה בירושלים.
"אתה אידיוט. לא רוצה לדבר איתך יותר על זה".
רגע, בנאדם, תקשיב לי עד הסוף. אין לי שום בעיה שתחגגו בתל אביב גם ארבעה ימים. אבל מצעד גאווה בירושלים, מבחינתי נועד רק להתריס. אני לא רב, כומר או שייח', אבל אני מכיר בנתון ששלוש הדתות העיקריות בעולם בכלל, ובירושלים בפרט, יש להן בעיה עם החד־מיניות, גם אם הבעיה הזו מתבססת על בורות. כי כולם יודעים מה עשו דוד ויהונתן, ודובידל הוא קדוש. לקיים תהלוכה כזו בירושלים זו התרסה. ולמה להתריס? מה זה נותן?
אני חילוני אדוק, אבל כאשר אני מגיע לשכונה דתית בחגים ומועדים, אני מחנה את הרכב מחוץ לשכונה, הולך ברגל ולא מעשן ברחוב, גם אם מדובר בשלושה קילומטרים. לא מספיק לישראל, שהאוכלוסייה הרלוונטית לקהילה החוגגת היא שישה מיליון נפש? תגיד לי אתה, כמה מצעדי גאווה יש בברלין? אחד בשנה. אז למה הקהילה עושה הכל כדי להתריס? אתה מבין בשביל מה אתה צריך אותי בחצי משרה? כדי שאני אלמד אתכם לחשוב.
"אתה אדם חשוך, קוף. אתה הומופוב במסווה של ליברל. תאכל את הקציצות שלך ותשתוק. יש לי טלפונים לעשות".
אז באמת התרכזתי בתבשיל שהיה טעים, והקשבתי לאיתי מנהל שיחות בעגה הלהט"בית, שמשולבת בביטויים שתמיד מצחיקים אותי. סיימתי, ועברתי לאכול את הסלט שלו, שהיו בו הרבה קוביות של גבינה בולגרית. הוא רק שיחק איתו, כי הוא הרי מתכונן ל"פרייד", אז הוא בחצי שביתת רעב. "לפני רגע דיברת על קדושה של ירושלים", הוא הביט בי וצחק, "אבל עכשיו אתה אוכל גבינה אחרי בשר. אתה רואה שאתה רקוב לגמרי? אני מכיר אותך שנים, אתה משתמש בקול סמכותי, אבל אתה לא מאמין למילה שאתה מוציא מהפה".
תגיד, איתי, את מי בדיוק מעניינת המיניות שלכם? באמת תגיד לי. אתה חושב שהמיניות מגדירה אותך כאיש מקצוע, שאתה אוהב גברים ולא נשים? אתה יודע כמה גייז אני מכיר שלא עושים עניין, חיים את חייהם בחברה, ורוב מכריהם לא יודעים ולא שואלים והכל איתם סבבה. למה אתם חייבים לאחצן ולהחצין? ומדוע אתם חייבים להסריח את האירוע שלכם בדיירים מאגם הדרעק, שבאים לעשות עליכם סיבוב בדרך אל הקלפי? אתה שאתה כבר לא ילד, באמת מאמין שיאיר לפיד וזהבה גלאון דואגים לזכויות שלכם?
אמיר אוחנה, הומו מוצהר, לא רואה אתכם ממטר. לא ראיתי אותו נושא את דגל הקהילה באגם הדרעק - והאמת היא שאני מצדיק אותו, המיניות שלו לא מחפה על היותו לוביסט של גורמים שלא אכפת להם עם מי הוא נכנס למיטה.
"אתה לא יכול להבין מה עובר על חברים בקהילה, למה הם נחשפים ביומיום שלהם. נכון שיש חוקים שאמורים להגן עליהם, אבל אתה לא תראה מ"מ בן 20 בגולני, מגיע למחלקת טירונים ואומר להם בשיחת פתיחה: 'אני הומו, הנה אתם יודעים, ואני לא רוצה לשמוע על זה מילה, עד סוף המסלול'".
אבל אתה גם לא תראה מ"מ סטרייט, שיאמר טוב אני סטרייט, ושוב מה אכפת לי מה הנטיות המיניות של המפקד והלוחם, כל עוד הוא לא משליך את זה עלי. מפקד שמטריד חיילת לוחמת, זה יותר טוב? החיילת מרגישה טוב יותר?
"די, אין לי כוח אליך. אתה קלישאה של עצמך, עזוב אותי".
בסדר, גם אתה נמאסת עלי עם האג'נדה המפגרת שלך. מה קורה איתנו? כיפוש אומרת שאני מתבטל ולא מייצר לה הכנסה מספקת. אז אני אראה ממך לירה סורית דפוקה? או שנדבר אחרי הסופ"ש, כדי שתירגע מהסמים והנשנושים של הגרמנים וההולנדים?
"אתה רואה שאתה הומופוב קלישאתי? לסטרייט לא היית אומר את זה".
אבל אתה חבר שלי, אז אני יכול לומר לך הכל.
"טוב, בוא תן חיבוק ונישוק, ותעוף מכאן, יש לי ים פגישות".
מה קרה ללחיצת יד? אני לא אוהב את הבושם שהתרחצת איתו היום, זה מתוק לי לרירית של האף.
"אוהב אותך המונים, יאללה עוף".
קראתי השבוע כמה פמפלטים מופרכים על השמנת ילדים. כל הגאונים האשימו את השומן הרווי באוכל עתיר ההורמונים, ואת הרגלי האכילה של הילדים. אף אחד מאותם גאונים לא האשים את מערכת החינוך שלנו, שהיא המפגרת ביותר בתחום החינוך הגופני. רק שעתיים של כאילו ספורט בבתי ספר, 45 דקות ברוטו ליחידת אימון.
מאז קום מדינת ישראל לא השכילה מערכת החינוך לפתח חינוך גופני הולם. בכל מדינות ה־OECD משתתפים התלמידים בארבע שעות חנ"ג לפחות, אז הם זזים קצת. ברוב המוחלט של המדינות חייבים התלמידים להשתתף בחוגי ספורט בתוך בית הספר, שאינם משחקי כדור, כדי לרכוש מיומנות בפעולות בסיסיות.
אצלנו הם מוגבלים מילדות, כי מערכת החינוך, עכשיו של נפתלי בנט, מתגאה בהישגים במתמטיקה של כמה מאות מצטיינים. אז הם יהיו גאונים קטנים שיגיעו ליחידות המיוחדות בצה"ל, אבל יתקשו בטירונות של רובאי 2. הם יסבלו משברי הליכה, ולא יוכלו לרוץ 1,000 מטר. בגיל 40 הם יהפכו לנטל כלכלי על מערכת הבריאות הציבורית, ויסבלו ממחלות כרוניות מטבוליות. אבל, הם יידעו את תורת הקוונטים.
בכל קולקציות האפסים שניהלו את המדינה הזו, העדיפו להתעלם מכך שהספורט היה הבסיס לארגונים הצבאיים, שמהם הוקם הצבא. אז אם הילד לא יאכל קרואסון ומילקי, אז הוא יגדל כאדם בריא. אנחנו הקשישים, שגדלנו כאן לפני העידן הדיגיטלי, ועסקנו בפעילות גופנית מדי יום, כי זה מה שהיה, יודעים את ההבדל בין מה שקורה היום עם ילדים ובני נוער, ומה שהיה בעבר.
# # #
אגב ילדים, קשה היה לצפות בסרטו של ישראל רוזנר בתוכנית "המקור", על הנעשה במחלקה ההמטו־אונקולוגית במרכז הרפואי הדסה. איני יודע מי צודק, הרופאים הבכירים שניהלו את מחלקת הילדים, או המנכ"ל פרופ' צבי רוטשטיין, שמונה כדי להציל את המרכז הרפואי מקריסה כלכלית.
הצפייה בהורים ובילדיהם החולים, ולעומתם בפתרונות הכלכליים של פרופ' רוטשטיין, הייתה אירוע קשה לעיכול. הידיעה שחלק מהילדים החולים לא יגיעו לבגרות בגלל המחלה - ולעומתם הפך מרכז רפואי לסוג של תעשייה שמעודדת תיירות מרפא - למשפחות מבוססות מחו"ל, זו מציאות שאסור לציבור כאן להמשיך להסכים לה.
מחלה יכולה לתקוף כל אחד, קטין או בגיר, אבל כאן מתנהלים בתי חולים לפי קודים של קזינו: מה שווה לנו יותר? ישראלי שהביטוח משלם בשביל הטיפול בו כ־300 אלף שקל, או תייר מרפא שגובים ממנו 500 אלף שקל. ומסביב יש תעשייה מתפתחת של מאכערים שמביאים את החולים מחו"ל לכאן, למיטות שמיועדות לאזרחים ישראלים, שמחויבים בחוק לשלם מס בריאות וחברות בקופות החולים הקורסות.
ואיפה הם נבחרי הציבור שיתערבו במצב הנורא? הא, הם ביטול תורה. עסוקים בעצמם, כי אין להם סבלנות בשבילנו. אנחנו טובים רק כדי לממן את שהייתם באגם הדרעק, בעוד הם טרודים בעתידם האישי. נותרנו לבד, להילחם לבד, כל אחד ואחת לעצמו ולעצמה.
זה מה שיש.